כמה מחשבות אקטואליות ולא אקטואליות

  1. איני יודע מה ההסבר לכך בדיוק, אבל אני קורא כעת בפעם השנייה – ובחלקים מסויימים בפעם השלישית – את פרוסט ודעתי אינה נוחה ממנו. אני בסיום הכרך הרביעי מהכרכים העבריים של התרגום (ארבעה כרכים שמהווים כשליש מ"בעקבות הזמן האבוד") – את ההמשך קראתי בעבר באנגלית –  ואני נהנה ומתפעל רק לסירוגין.

אי יציבות הטעם הספרותי היא דבר מה שמטריד אותי, אפילו מלחיץ. לבטח במקרה של פרוסט, שבקריאה האחרונה גיבשתי את דעתי שהוא גדול סופרי המאה העשרים. מה אירע במשך חמש או שש השנים שחלפו מהקריאה הזו? מדוע אין לי פתאום סבלנות לייסורי האהבה ואשליותיה של סוואן או של המספר המנותחים לנתחיהם? מדוע אני זועק כלפיהם – בדומה למיאקובסקי, כמדומני, שזעק כלפי גיבורות צ'כוב: "שיקנו להם כבר כרטיסים למוסקבה ושיעזבו אותנו במנוחה!" – תעזבו כבר את אודט או ז'ילברט וכך גם אותנו בשקט! האם משום כך בלבד שעברתי מ"שלב הרווקות" ל"שלב האבהות"?

ומדוע המשפטים המסורבלים הארוכים האלה? מדוע איני מבין אותם עד אחד עד הסוף? האם גם בעבר לא הבנתי אותם עד הסוף? האם הבעיה בי (אפשרות שרירה וקיימת!)? בתרגום? בפרוסט?

חשוב לדייק: מקטעים רבים אני נהנה, קטעים רבים מפעימים, הירידה בערך הספר בעיניי אינה תלולה, מעשר לשבע, נניח. ובכל זאת, הקריאה הזו מטרידה אותי.

2. ראיתי את העונה השלישית של "פאודה". "פאודה" מבחינתי היא בידור, בידור מעולה. ובכל זאת אעיר שבעונה הזו – בניגוד לאיזה איזון ראוי להערכה בשתי העונות הקודמות – כף האהדה נוטה לצד הפלסטיני. כל הטרגדיה של העונה נובעת מכך שדורון (ליאור רז) הוליך שולל צעיר פלסטיני, צעיר תמים שדורון אימן אותו באגרוף ורכש את אמונו (בעוד הוא, דורון, בעצם "מסתערב" במשימה ללכידת קרוב משפחה של הצעיר). אפילו מנהיג החמאס תאב הרצח שמופיע בעונה זו הוא מי שצה"ל הרג את כל משפחתו ב"צוק איתן" ובכך "מוסבר" חלק מהתנהגותו.

זאת ועוד: יש לשים לב שכל הפוזיציה של "המסתערבים" מהדהדת תכונה יהודית שהובילה – לדעת א.ב. יהושע, במאמר מעניין מאד שפרסם בתחילת שנות האלפיים – לאנטישמיות. היהודים נטמעו בחברות הלא-יהודיות, אך בו בזמן הצהירו על שונותם או נותרו שונים. המעמד הזה, של מי ששייך ולא-שייך בו בזמן, כך יהושע, הוא הטריגר (לא ההצדקה!) לאנטישמיות, הוא זה שהטריף את דעתם של הלא-יהודים.

והנה, "המסתערבים" כאילו מגלמים את התגשמות הפחדים של הלא-יהודים מהיהודים. מישהו שנראה "כמונו" אבל הוא בעצם לא, שנטמע בנו אבל הוא בעצם "אחר"…                                      

אני רוצה להסביר מה אני טוען כאן ומה איני טוען כאן, על מנת למנוע אי הבנות. א. פאודה היא סדרה מעולה ומקצוענית וביסודה היא סדרה בידורית שאין לנתח אותה יותר מדי בכלים אידאולוגיים, כיוון שמטרתה העיקרית לבדר (כוונתי, בין היתר, לכך שסוגיות כמו "איזון" כפופות לשיקולים אסתטיים של השדה הטלוויזיוני, בו השתרשה, למשל, התפיסה שסדרה "איכותית" צריכה להיות מאוזנת או אף לחשוף צדדים של רוע בצד של "הטובים"; בלי קשר לשאלה אם זו תפיסה מוצדקת, היא אינה קשורה בשאלת עמדתם האידאולוגית של היוצרים). ב. פאודה אינה חלילה סדרה "אנטישמית", אבל יש בעונה השלישית הטייה לעבר הצד הפלסטיני; אך זאת בצד הטייה בסיסית לעבר הצד הישראלי כיוון שהישראלים הם ה"סובייקטים" של הסדרה במובן זה שהם "גיבוריה", רוצה לומר הם ניצבים במוקד ה"פעולה" של "סדרת הפעולה" הזו, ה"פעולה" שלהם פשוט נועזת ומרשימה יותר; אך, מצד שלישי, עצם ההתמקדות ב"מסתערבים" מהדהדת פחדים אנטישמיים מהעבר ביחס ליהודים, בלי שיוצרי הסדרה התכוונו לכך. ג. אני מעיר את ההערות על הסדרה – לא על המציאות. לדבר על הסדרה אני יכול ביתר סמכותיות, כי ראיתי אותה; על המציאות אני נוטה לדבר ביתר היסוס כי איני מכיר את כולה.

3. ההצגה של התמונה (וההתמקדות בה ביח"צ ובפרסומים) של אלכס ליבק, בעקבות תערוכה חדשה שלו, בה נתפס ביבי נתניהו כמי שמצדיע במועל יד – הוא לא הצדיע במועל יד! פשוט המצלמה תפסה פוזה שלו שבו הוא נראה כך – היא עוד דוגמה לטיפשות ההרסנית של השמאל במאבקיו. מה נותנת ההצגה וההתמקדות בתמונה הזו? מלבד עלבון עז, אי דיוק, הכפשה? איזו ילדותיות, אלוהים! וחמור מכך: כמה דוחה! נתניהו צריך לסיים את תפקידו כראש ממשלה, לדעתי. סיום תפקידו, אגב, לא יביא את המשיח. אבל בכל מקרה: נתניהו אינו צורר היהודים, אינו הצורר של היהודים.

אגב, אמן גם נמדד ביכולת האיפוק שלו, ביכולת "לכלוא את רוחו", כמו שכתב פעם, אם אני זוכר נכון, ברנר בהערכה על ברדיצ'בסקי, וגם ביכולת לוותר על חלקים "חזקים" ביצירתו במידה והם פסולים בסופו של חשבון משיקולים שונים, אסתטיים, מוסריים או פילוסופיים.

4. הימים המלחיצים שאנו עוברים מעוררים שתי דאגות. האחת בריאותית והאחרת פוליטית. אמנם תמיד כדאי לעמוד על המשמר והסיטואציה השלטונית הנוכחית אף מכילה נבגים של אפשרויות מפחידות, אבל נדמה שהקוד הגנטי היהודי-ישראלי נוטה יותר לאנרכיה מאשר לדיקטטורה (דבר מה שאחראי כשלעצמו להחמרת המצב הבריאותי). בכלל, חשש יתר מהדאגה השנייה אף עלול לחבל במאמצים להתמודד עם הדאגה הראשונה, הבריאותית.

5. רק בריאות! ובשורות טובות!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור גלציאנו  ביום יולי 23, 2020 בשעה 11:14 AM

    בנוגע לנקודה הראשונה: אני קורא עכשיו, אומנם בפעם הראשונה, את "דקלי הפרא" של פוקנר. ההתניה אומרת שעליי לאהוב אותו, בכל זאת הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20, אבל המשפטים המסורבלים והדימויים הכפויים (לדעתי), יחד עם עלילה חסרת תפניות או התפתחות משמעותית, גורמים לי בעיקר לפהק. הנטייה הראשונית היא לתלות בי את האשם, אבל ברפרור לאמירה של מיאקובסקי, אולי צריך פשוט לצעוק: "לכו תנאפו ותחיו בחטא או תמלטו מנהר העולה על גדותיו, מה זה קשור אליי?!".

    • אריק גלסנר  ביום יולי 25, 2020 בשעה 5:13 PM

      הרגשתי באופן דומה לגבי פוקנר. אבל לפרוסט, בעבר, התייחסתי כיוצא דופן: הנה מודרניסט, שכותב קשה, אבל המאמץ משתלם. ע ד י י ן הוא משתלם במקרים רבים, אבל לעתים לא וכשהוא משתלם – הוא נראה לי משתלם פחות.

  • דרור בורשטיין  ביום יולי 25, 2020 בשעה 11:38 AM

    שלום אריק. בעניין פרוסט, נראה שעצם הקריאה בו יכולה לתת כיוון מחשבה, שכן כל "בעקבות הזמן האבוד" עוסק בחמקמקות העבר ובאופן שבו הוא מוקם מהריסותיו מתוך ההווה ובאופן שלפעמים אין לנו שליטה עליו. זה לא שונה ביחס לקריאה. לכן לא רק הטעם הספרותי משתנה אלא עצם היצירה כעבור זמן, כשכל כולנו משתנים, הרבה מעבר לטעם הספרותי.
    קל לנו לקבל את השינוי ביחס למה שאהבנו לקרוא כילדים (אין לתאר כמה הערצתי את חסמב"ה), אבל מגיל מסוים (20? 30?) יש לנו ציפייה מוזרה שנתקבע ושהעדפותינו הספרותיות יתקבעו. לדעתי אם זה היה קורה היה זה צריך לעורר בעתה, ולא במצב ההפוך, שאין טבעי ממנו.
    כמבקר ספרות לעת-מצוא לשעבר נראה לי שההערה שלך מעניינת מהבחינה של כתיבת ביקורת. המבקר, בקובעו שיפוטי ערך, נמצא במצב תמידי שבו שינוי ההוויה/הטעם הנ"ל מאיים כביכול לחתור תחת האוטוריטה שלו. לפחות לפי הגדרות וציפיות מקובלות. אולי צריך לתקן את ההגדרות ואת הציפיות.

    • אריק גלסנר  ביום יולי 25, 2020 בשעה 5:21 PM

      שלום, דרור. אכן שינויי הטעם מאיימים יותר על מבקר. ניסיתי לדבר על זה במסה הקטנה שהפניתי אליה בטקסט. עם זאת, צריך לשים לב שנדירים השינויים הדרמטיים. כך גם במקרה של פרוסט כאן.
      אני מכיר בכך שאנחנו יצורים מתנועעים ומשתנים ולעתים אף מקבל זאת. אבל יש בי התנגדות עמוקה להתמוססות מה שמכונה ה"סובייקט". ואני סבור שגם יש הגזמה בתיאורי השינוי שאנו עוברים וגם – מבחינה ערכית, לא תיאורית – יש ערך בשימור אחדות האישיות, למשל על ידי הזיכרון. הרי גם הפרויקט של פרוסט, בהיותו פרוייקט כמו-אוטוביוגרפי, יוצר סוג של אחדות, בהניחו את מכלול האישיות על שלבי התפתחותה בתוך יצירה אחת הנסובה סביב דמות אחת.

      הלכידות המסוימת הזו של "האני" נתפסת בעיניי כמרד מטפיזי, נגד הזמן המכלה כל, נגד שכחת העוולות ("המטפיזיות" אפילו) שנעשו לאני, הסבל של גורלו בעולם הזה וכו'. הכניעה וההתמסרות לשינוי היא, בעיניי, בגידה עמוקה, משת"פיות עם הקוסמוס שרוצה למחות את "האני" מעל פני האדמה, משת"פיות איתו עוד בחייו של "האני". כך שיש לי רתיעה עזה מתיאוריות וממגמות רוחניות שמדברות על מחיקת "האני".

      זו תפיסה שמסבה סבל בעצמה, זה נכון. והיא גם מוטעית בהגזמותיה. אבל יש בה, לעניות דעתי, גם צדק וגם הדר.

      • דרור בורשטיין  ביום יולי 25, 2020 בשעה 9:25 PM

        הי אריק, הנושא רציני, אגיד רק שנראה לי שאפשר להכיר בהשתנות מתמדת ה"אני" בלא להגדיר זאת כמחיקה וכתבוסה. כמו השתנות להבת הנהר או זרימת הנהר, שאינן נמחקות אבל גם אינן קבועות.
        מהרשימה שלך עולה אפשרות לבחינת הטעם הספרותי כאינדיקטור מעניין לבחינת תחושת קביעות התפיסה העצמית. נראה לי שזה כמעט משהו שאנשי מדעי החברה היו יכולים למדוד אותו.
        למשל, מ-20 השנה הראשונות של החיים (40% מחיי אדם בגיל 50) מה נחזור ונקרא? וממה שנחזור ונקרא (למשל סיפורי התנ"ך), מה נחזור ונקרא באופן דומה? לדעתי – כלום.
        אפשר להמשיך עם זה לפי עשירונים…

  • אריק גלסנר  ביום יולי 26, 2020 בשעה 7:40 AM

    אתה צודק, דרור. התגובות המשתנות לספרים לאורך השנים הם אינדיקטור יוצא דופן לשינויים שאנחנו עוברים בחיינו.

  • לשעבר דבורה  ביום יולי 26, 2020 בשעה 11:50 AM

    כתבת מעניין מאוד תודה רבה. אציע הסבר לשאלה: השקעת המון בנושא, וכפועל יוצא הטעם שלך והאבחון שלך משתפרים ונעשים מדויקים יותר. אגב גם אני לא התפעלתי מפרוסט.. חוששת שגם הנושא המרכזי שמעסיק את הדמות וכיום מאוד באופנה, הוא למרות הכול בשוליים. רק בריאות לכולם ורק טוב.

  • עמיחי  ביום אוגוסט 3, 2020 בשעה 8:42 AM

    1. יפה מיללתם, אתה ודרור, את התחושה הבלתי אמצעית (אך גם בלתי מתומללת) שמרגישים קוראים בעלי ותק שאנחנו משתנים עם השנים, לאור התגובה המשתנה שלנו לחווית הקריאה של ספר שכבר קראנו.
    2. כשצפיתי ב"פאודה" ניסיתי לחשוב מנקודת מבט של צופה זר שאינו מכיר היטב את הסכסוך שלנו. אמנם פאודה אינה כלי בשירות ההסברה, אבל מעניין לבחון מה היא משדרת כלפי חוץ, לפי תומה.
    נדמה לי שהכי בולט הוא שלפלסטינים יש תכלית, יש נרטיב, ואילו הישראלים עסוקים בסיכול הטרור, כלומר רוצים לחיות, רוצים את עצם החיים. האם רצון החיים שלנו יכול להצדיק את הסבל שאנחנו גורמים להם? הצופה הנאיבי לא יצליח להבין מדוע אנחנו נכנסים להם לנשמה. שימו גבול וחסל. (אפרופו א"ב יהושע)
    לי נדמה שבלי כוונה משתקף ב"פאודה" הדילול הזהותי הישראלי-חילוני והיחלשות היכולת שלו לתרץ לעצמו את מעשיו מלבד הרצון לחיות את החיים (לא פלא שדורון, הגיבור, אינם שם כיפה בבית הקברות כמו חבריו).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: