סוגיית הכתיבה האוטוביוגרפית בזמננו הפכה למרכזית. היא מואשמת בנרקיסיזם ומתגוננת באותנטיות וכן הלאה וכיו"ב.
הסוגייה הזו מעסיקה אותי מאד וכתבתי עליה בכמה הזדמנויות (השבת פרסמתי ביקורת ב"ידיעות אחרונות" על הכרך האחרון של קנאוסגורד, שקראתיו באנגלית כי הוא טרם תורגם; אפרסם את הביקורת בבלוג שלי בהמשך השבוע) ואכתוב עליה בהרחבה גם בעתיד (בעזרת השם, כמו שאומרים).
בקצב צב (צב אטי, כן?), עם גוגל טרנסלייט צמוד, אני קורא בגרמנית את המסה המפורסמת של תומס מאן, "גתה וטולסטוי", מכרך מסות שקניתי בנובמבר האחרון בליבק, במוזיאון שהוקם בבית בו גדל תומס ומתואר ב"בית בודנברוק". בנובמבר האחרון, כלומר לפני החורף, האביב והקיץ הקשים שעברנו ואנחנו עוברים.
והנה, מאן עוסק בסוגייה הזו די בהרחבה (קראתי שליש מ-40 עמודיה).
הוא עומד על היסוד האוטוביוגרפי הבולט המשותף לכתיבתם של גתה וטולסטוי. על כך שבזה שניהם מושפעים מרוסו. על כך שהכתיבה האוטוביוגרפית מעידה הן על אהבת החיים בעולם הזה והן על אהבה-עצמית (במובן החיובי של המושג; יש לומר אולי במובן הניטשיאני, כי המסה הזו בעלת גוון ניטשיאני מחייב-חיים ברור).
גם כשהמתוודה פורש את פגמיו הרי שיש בכתיבה – כותב מאן באופן מרגש למדי – תביעה לקבלת אהבה *למרות* הפגמים, רצון להיאהב ויכולת לדרוש שיאהבו אותך, תחושת זכאות לאהבה, אפילו. והכתיבה האוטוביוגרפית קשורה בכך בטבורה לריאליזם של גתה וטולסטוי (לפי מאן), כלומר לאהבת הקיום עצמו.
גתה וטולסטוי שונים בכך משילר ודוסטוייבסקי שפחות אהבו את העולם הזה.
שפחות אהבו את עצמם.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה
לאיזה סוג אוטוביוגרפיה הכוונה או שאין הבדל בין הסוגים? לדעתי עד קנאוסגורד היה ברור שספרות זה בדיון אבל יש גם ז'אנר אוטוביוגרפי והוא לא מרכזי. קנאוסגורד הפך את הקערה, כעת אוטוביוגרפיה זה הז'אנר המרכזי שנקרא ספרות ( לדעתי יש טשטוש בין אוטוביוגרפיה ללא אוטוביוגרפיה). כותבים משתדלים לכתוב אוטוביוגרפי או לפחות טוענים שכתבו אוטוביוגרפי. עד קנאוסגורד הצד האוטוביוגרפי היה מוצנע, במידה והיה. היכולת לבדות סיפור נחשבה לביטוי של הכישרון הספרותי, והצד האוטוביוגרפי די הביך את הכותב.