הערה בעקבות קריאה בצ'כוב

אני שיכור מצ'כוב בשבועות האחרונים. הכל התחיל מביקורת שכתבתי על "פריחה שנתאחרה", קובץ הסיפורים בתרגומה של נילי מירסקי שראה אור מחדש ב"עם עובד" (הביקורת תראה אור "מחר ב'ידיעות אחרונות'"; בטח יורם ארבל יפרסם זאת). משם עברתי לקריאה ולקריאה חוזרת בקבצים אחרים. צ'כוב (1860-1904), בחייו הקצרים, כתב מאות רבות של סיפורים, נדמה לי שיותר ממופסן. איזה סופר! אלה חום ועמקות והומור דק! איזו גראנד פינאלה לספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19!

אך בניגוד אליה, חשבתי, צ'כוב מרבה לעסוק במעמד הבינוני (למשל בבורגנים שעלו לגדולה בזכות מקצועם: רופאים, מדענים, סוחרים, אינטלקטואלים) וזו אחת הסיבות לשונותו ביחס לספרות הגדולה שקדמה לה – ממנה הוא מושפע מאד, עם זאת – שונות שעמדו עליה רבים; אחת הסיבות לשונותו ממה שקדם לו ולקרבתו הפוטנציאלית אלינו.

זו גם גראנד פינאלה לריאליזם של המאה ה-19, חשבתי, ובחוסר צדק ואף חוסר תחכום התחלתי נוזף בלבי במודרניסטים שכתבו בדור הבא מייד אחריו: למה אתם לא יכולים לכתוב כמו צ'כוב, הא?! פשוט ועמוק כמו אנטון פאבלוביץ'! כן, אני מדבר אליכם, ג'יימס, וירג'יניה וויליאם! ואפילו אליך, מרסל, שמסתתר מאחור!

אבל רציתי לומר משהו אגבי בהקשר של צ'כוב: בנובלה הגדולה "דו-קרב" (קראתי אותה בתרגומה של דינה מרקון בקובץ "דו-קרב וסיפורים אחרים") מופיעה דמות של זואולוג בשם פון קורן. פון קורן ביקורתי מאד כלפי גיבורהּ האחר של הנובלה, לייבסקי, שחי עם אישה נשואה והוא הטיפוס של האינטלקטואל הנוירוטי הצ'כובי הטיפוסי, "האדם המיותר". לייבסקי הוא אדם פגום מבחינה מוסרית ומדולדל, טוען פון קורן, ולכן יש להשמידו. "'להשמידו?!', איך אתה מדבר!" קוראת דמותו של רופא טוב לב שהוא חבר של לייבסקי ופון קורן כאחד. "כן, להשמידו!", אומר פון קורן ומרחיב את טענתו בגיבוי מדעי "דרוויניסטי". אדם חלוש ופגום מוסרית כמו לייבסקי עתיד לדלדל את האנושות, לפגום בתוצריה הטובים של הברירה הטבעית, שממיינת את הראויים והחזקים. אצל פון קורן, שאינו מאמין באלוהים, הדרוויניזם, בכל זאת, מתפרש גם ככזה שנוגע למעלותיו המוסריות של הפרט, לא רק לחוסנו. על כך אומר הרופא המוזכר: "הגרמנים קלקלו אותך!".

אין לי את הידע המספיק, אבל אם אני מבין נכון גם בשמו של פון קורן נרמז הקשר גרמני. בכל אופן, מאלפת בעיניי הראייה לכך שכבר ב-1891 עמדות רצחניות וקיצוניות כאלה, המשלבות דרוויניזם חברתי במוסריות זעיר בורגנית, נקשרו בגרמנים. איני יודע אם "הדרוויניזם החברתי" מהסוג הזה היה נפוץ במיוחד בגרמניה או שמא הקיצוניות המסקנית עצמה נתפסה כגרמנית. אבל יש דבר מה מצמרר בעובדה הזו. מצמרר יותר מהדיון האגבי בצייתנות הגרמנית שאפשר למצוא, למשל, ביצירה מ-1900 של ג'רום ק. ג'רום האנגלי (המצמרר כשלעצמו). אצל צ'כוב מדובר ללא כחל ושרק ברצחנות בעלת גוונים מוסרניים מגובה בתיאוריה מדעית כביכול שנתפסת כגרמנית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לשעבר דבורה  ביום יוני 25, 2020 בשעה 4:43 PM

    ביקשתי לקרוא את הנובלה. לאט לאט התקשיתי יותר ובינתיים הפסקתי. קראתי את הקטע המצוין מבחינה רעיונית על הגיבור ממוצא גרמני ששונא את גיבור הסיפור (מקווה שאפשר להגדירו כך מבחינת מרכזיותו) וטוען שאין לו זכות קיום צריך להרוג אותו פשוטו כמשמעו, והרופא ידידו ששומע אותו נדהם ואומר וחוזר, הגרמנים השפיעו עליך, הגרמנים הגרמנים! בהמשך האיש הזה גם תובע ענישה לבת הזוג של אותו אדם מסיבה מוסרית, היא חיה עם בן זוגה ללא נישואים.ההסבר על הנזק הגנטי שהחלשים והבעייתיים גורמים לגזע האנושי (הגזע האנושי – כך בטכסט) מצדיק להרוג אותם (המחבר לא משתמש במילה 'לרצוח') חוזר לפחות פעמיים, וכאן כבר אציין את הבעיות: חוזר אותו סדר, קטע עלילתי וקטע הגותי. לפעמים המחבר ממש מפתה בגלידה עלילתית את הקורא, שישרוד את הקטעים ההגותיים, וכאילו כול חוליי העולם צריכים להיכנס לרשימה, או לפחות חלק וזה כבר בגדר כפייה על הטכסט. לא הגעתי לסוף, אבל נדמה לי שהבעל שנפטר, היה אמור להשאיר לאשתו (זו שחיה עם גיבור הסיפור) ירושה, כסף. באופן מוזר זה לא נזכר. היא לא מצפה לזה (לאחר שנודע לה שנפטר), בן זוגה לא חושב שזו אפשרות כשנמסר לו במכתב (למה לא לאשת הנפטר?) שהוא נפטר, והרי הוא מנסה להשיג לה כסף כדי שיוכלו להיפרד. במקרה אחד הוא רואה אותה יושבת בחדר לא הבנתי איזה, עם גבר אחר, האם זה לא יכול לשמש לו תירוץ לעזוב אותה כפי שהוא רוצה? נראה לי שהאירוע התמסמס בלי להותיר עקבות. לא קראתי עד הסוף אבל נראה לי שהמחבר רגיש מאוד לחוסר כסף שהוא בעצמו כנראה סבל ממנו, ושהליכים די מוכרים לאנשים מן היישוב כמו ירושה, הוא לא הפנים. אמן, והוא כותב לא מעט מנק' מבט של אמן את דמות הגיבור שלא אמור להיות אמן. הסיפור לטעמי נמשך יותר מדי העלילה קצת מתפוגגת ואי אפשר לסמוך עליה.. ייתכן שבאותה תקופה הייתה יותר סבלנות לקריאה שאין בה מספיק מיקוד. דבר נוסף , דיכאון קיומי מוחלט. לדעתי זה גורע, למה? לא יודעת כרגע. אולי לא נכון לכתוב את זה על סופר כ"כ מוערך, ועדיף לשתוק. מאוד אהבתי את 'כינורו של רוטשילד'. בעיניי זה הטופ של הסיפורים, גם אם לא קראתי את כול הסיפורים בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: