על "לא אזוז מכאן", של מרקו בלצאנו, בהוצאת "ספרית פועלים" (מאיטלקית: ארנו בר, 198 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה ראה אור במקור האיטלקי ב-2018. הוא רומן הגון, לא יותר אך גם לא פחות.

המספרת היא טרינה והיא פונה, במונולוג הארוך שהוא הרומן, אל בִּתהּ. "שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. ולכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך-תוכי". כך נפתח הרומן, ובמרוצתו יתברר מדוע הבא "לא יודעת שום דבר" על אמהּ.

המספרת מתבוננת בעבר ממרחק, לא ברור עד כמה הוא גדול, אבל זהו עבר סגור וחתום. היא גדלה בכפר קטן בהרי הדולומיטים, כפר שנמצא תחת ריבונות איטלקית אך הוא סמוך מאד לגבול עם שווייץ ואוסטריה ותושביו מדברים גרמנית. בכנות, ברגישות, בפירוט, בשילוב של שפה שלעתים היא מעט ילדותית ובו בזמן הינה בעלת תובנות עומק ("הרופא אמר שהיה לו מום בלב, אבל אני יודעת שהסיבה הייתה – עייפות. מתים רק מעייפות – מן העייפות שמפיל עלינו הזולת, מעייפות שאנחנו יוצרים בעצמנו"), שילוב שמזכיר את דרך סיפורן של כמה מהנשים של נטליה גינצבורג,  מספרת טרינה על הקורות אותה וכפרה בשנות העשרים, השלושים והארבעים, עד לתחילת שנות החמישים. על נערותה בכפר, על רצונה להיות מורה, על נישואיה לאריך בן הכפר, על הבן והבת שנולדו לה ויחסיה הסבוכים איתם, על שנות המלחמה הקשות ועל מאבקם של בני הכפר בתוכנית לבניית סכר ענק שהצריכה את הצפתו של הכפר ופינוי התושבים למגורים חלופיים.

מעבר לסיפור האנושי הפרטי, המסופר כאמור בכנות וברגישות, ומעבר לתלאות המלחמה המתוארות כאן היטב (בשלב מסוים טרינה ואריך נמלטים על מנת לא לשתף פעולה עם הנאצים וחיים חודשים רבים בהרים), הרי שכמה מאפיינים היסטוריים של חבל הארץ שבו מתרחש הסיפור תורמים לייחודו. האירוניה של ההיסטוריה היא זו שגרמה לכך שהתושבים המתנגדים לפשיזם האיטלקי בכפר הקטן בשנות השלושים עושים זאת בגלל זהותם האתנית הגרמנית דווקא. הפשיזם האיטלקי תבע אחידות לשונית, איטלקית כמובן. "מוסוליני דרש לשנות את שמות הדרכים, הנחלים, ההרים…הרוצחים האלה הטרידו אפילו את המתים, החליפו את הכיתוב על המצבות. הם נתנו גוון איטלקי לשמות שלנו". טרינה, שלמדה הוראה, מוצאת את עצמה בחוד החנית של מתנגדי הפשיזם באיזורה רק משום שהיא דוברת גרמנית ומבקשת ללמד גרמנית ובגרמנית את ילדי האיזור החפצים בכך. "ידענו שבעקבות עלייתו של ה'דוּצ'ה' צפוי שנהיה מובטלות, כי לא היינו איטלקיות", היא מספרת על עצמה וחברותיה המורות. לימוד הגרמנית בגרמנית נעשה, לפיכך, במחתרת וכאשר מְגלים זאת הפשיסטים הם כולאים או מַגלים את המורים המורדים. בעקבות הדיכוי, משפחות שלמות עוקרות צפונה אל הרייך הגרמני הנאצי או אל אוסטריה (בעיקר אחרי ה"אנשלוס"). האירוניה ההיסטורית נמשכת גם כשהיא מתהפכת. עם נפילת מוסלוני ב-1943 וכיבוש צפון איטליה בידי הנאצים, הופכים חלק מהתושבים לנאצים נלהבים (הם הרי דוברי גרמנית). אחד מהם הוא בנה של טרינה, שהתגייסותו לוורמאכט היא לצנינים בעיני הוריו. המאפיינים ההיסטוריים הייחודיים הללו תורמים למורכבותו של הסיפור.

אך יש עוד נושא לסיפור הזה. כמו יצירות סיפורת רבות בעשורים האחרונים, הסיפור שלפנינו מבוסס על עובדות אמיתיות, יש לו אופי דוקומנטרי. הכפר קוּרוֹן, בו הוא מתרחש, הפך בעשורים האחרונים לאתר תיירות. כפי שמציין בלצאנו באחרית הדבר שלו לרומן: "ביקרתי בקורון וֶנוֹסטה בפעם הראשונה בקיץ 2014. בכיכר, האוטובוסים פרקו תיירים. חלפו שיירות של רוכבי אופנוענים. המזח היה מקום אידיאלי לצילומים על רקע המגדל. היה שם תמיד תור ארוך של ממתינים לסלפי". הסיבה היא אותו סכר שהוזכר. הסכר יצר במכוון אגם שהציף את הכפר כשרק מגדל גבוה מבצבץ מתוכו. בלצאנו, דרך סיפורה של טרינה, מתאר את מאבקו של הכפר בפינוי, מאבק שכשל. דווקא לאחר סיום המלחמה, למרות שתוכניות הסכר ועבודות בנייתו התרחשו תחת המשטר הפאשיסטי, הושלמה התוכנית. בלצאנו מבקש למתוח אנלוגיה בין המאבק בפשיסטים ובנאצים לבין מאבק אנשי הכפר בפינויים הכפוי. אכן, בשני המקרים מדובר במערכות גדולות הרומסות בדרכן את האנשים הפשוטים. אבל על אף שהתאגידים, בגיבוי הממשלה, שהיו אחראים על פינוי הכפרים עשו זאת מתאוות בצע (הסכר נועד לייצור חשמל), ההשוואה המרומזת אינה משכנעת. ההתנגדות לסכר היא התנגדות למודרנה ואולי גם לקפיטליזם והיא לא זהה להתנגדות לנאציזם ואפילו לפשיזם. לכפריים גם הוצעו בתים חלופיים ופיצויים. גם אם הפיצויים לא ניתנו לבסוף (כפי שמספרת טרינה) הרי שהלוואי והנאצים והפשיסטים היו נוהגים בסובלנות היחסית שנהגו בה יזמי הסכר. מתיאור המאבק, כפי שהוא מוצג כאן, לא השתכנעתי שאנשי הכפר צודקים. אולי תועלת הרבים דווקא הצדיקה את הפינוי? אני לא טוען שכן, אבל מהתיאור פה לא קיבלתי מספיק סיבות להניח שלא הייתה הצדקה למעשה.

כך או כך, סיפורה של טרינה כתוב באלגנטיות, בקצב ובאנושיות והרקע ההיסטורי מוסיף לעניין שיש בקריאתו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להגיב על לשעבר דבורה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: