שתי הערות קצרות (יומן קריאה)

  1. "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים – מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו"

הציטוט הזה – מתוך הנובלה "מעשה משעמם" של צ'כוב, בקובץ הנפלא שראה אור מחדש "פריחה שנתאחרה" (בתרגומה של נילי מירסקי) – מתמצת משהו מהשקפת העולם הליברלית ה"אנגלית" של צ'כוב, דבר מה שמבחין אותו בחדות מדוסטוייבסקי וטולסטוי, ואולי לכן נראה לי טורגנייב הסופר הרוסי הגדול הקודם הקרוב לו ביותר.

כך או כך, לקרוא את צ'כוב מבחינתי פירושו "לשוב הביתה", אל הספרות הקרובה ללבי ביותר והיא הספרות הרוסית של המאה ה-19 והספרות העברית של העשורים הראשונים של המאה ה-20, שבמובן מסוים היא צאצאתה החוקית המוכשרת של הראשונה.

אכתוב ביתר הרחבה על צ'כוב בעתיד הקרוב.

2. קראתי רומן ישראלי בשם "תפוח מורעל" של אמתי מור, בהוצאת "ניב".

זה רומן קצבי מאד, גברי מאד, ויש לסופר מה לספר, כך שנהניתי מהקריאה. המספר של הרומן מתאר את חוויותיו כסטודנט ובליין בניו יורק של ראשית שנות האלפיים (נדמה לי; כי ה"גראונד זירו" מוזכר). לעתים, בעיקר במחצית השנייה של הרומן, מקורות ההשפעה שלו היו ניכרים מדי (אני מניח שלא זיהיתי את כולם, אבל הנרי מילר שם, נדמה לי, וגם קרואק – בשילוב של הפראות, היעדר הגבולות והפגיעות של הגיבור). ולעתים החספוס הגברי של הגיבור חוצה את הגבול לגסות. הייתי גם רוצה לשמוע עוד קצת על העבר של הגיבור (היכן התחיל שגעון ניו יורק שלו? איפה הוא הכיר את חברו המשמעותי לעלילה, אלי? על ילדותו ונעוריו). אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה והיה לי מעניין. השילוב של התובנות הסוציולוגיות מהקורס על העיר שהגיבור משתתף בו תורם ל"עיבוי" האינטלקטואלי של הסיפור שהינו בבסיסו סיפור פעולה אנרגטי. חשבתי שניו יורק הזאת חלפה מהעולם כבר בשנות השמונים, כשהתיאורים הספרותיים הפראיים האחרונים שלה מצויים ב"Money" של מרטין איימיס וב"פסיכופת אמריקאי". והנה מסתבר שהמסיבה נמשכה גם בשנות האלפיים. החודש בו שהיתי בניו יורק, שהייתי היחידה בארה"ב בכלל, הותיר בי רושם אחר ב – 2010. אבל זו הייתה 2010, ושהיתי, כאמור, רק חודש ואולי לא הייתי במקומות הנכונים ובכל אופן הרשימה ההיא שלי מעוררת בי היום, מקץ עשר שנים, מעט אי נוחות מעצמי…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לאה פוקס  ביום יוני 11, 2020 בשעה 9:05 AM

    שלום אריק,
    כמי שעוקבת אחרי הפוסטים הספרותיים שלך, אני רוצה להחמיא לך על הסוגיות, העומק והידע המבריקים שאתה מעלה בביקורת הספרים.
    הזכרת כאן את "חיים קטנים", ספר קשה מאוד בשל התיאורים המזעזעים שבו, המחבלים לדעתי בקריאה. הילדות הנוראה מובילה את הקורבן לקַרְבֵּן את עצמו בבגרותו, במין משולש חסר מוצא. משולש ולא מעגל, כי בזווית אחת מופיע הקרבן. בזווית אחרת – מספר נזירים בתפקיד התליין, כמייצגי זרם "פוריטני" קיצוני וסדיסטי. בזווית השלישית – החברים כמייצגי הטוב, הנאמנות, החמלה והחסד (דוגמת הרופא ו"ההורים המאמצים").

    תודה לך על מאמריך מאירי העיניים,
    לאה פוקס

  • אריק גלסנר  ביום יוני 11, 2020 בשעה 10:13 AM

    תודה רבה, לאה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: