העובדה הבסיסית לגבי "חרבת חזעה" של ס. יזהר היא זו:
ממש עם סיומה של מלחמה עקובה מדם, מלחמה לחיים ולמוות, בין שני צדדים, קם סופר בצד המנצח, המנצח בעור שיניו (6000 הרוגים מתוך שש מאות אלף! השקולים ל*תשעים אלף* הרוגים כיום) ומקדיש את תשומת לבו לצד השני, לכאביו, לאי ההגינות שנהגו בו.
והסופר הזה, יש לזכור, הוא סופר מרכזי, מה שמוסיף לכבודה של התרבות שמתוכה הוא צמח, מה שהופך את המקרה הזה למאד מאד לא שכיח בתולדות העמים, ומה שלא מערער על האומץ האישי שהפגין אותו סופר (כי הרי יכול היה הסופר להיות מודח ממקום מרכזי זה; כי הרי הוא הסתכן בספיגת קיתונות של ביקורת מהצד הלאומי ולבטח הלאומני – וספג; אך לא ניחש שיספוג מהצד האנטי-לאומי על שלא עשה מספיק…).
כך שבפולמוס חנן חבר ודן מירון (שהתנהל לאחרונה מעל דפי "הארץ") על "חרבת חזעה" ברור לי שאני בצד של מירון.
הטענה של חבר שיזהר היה צריך למחות בו במקום (על גירוש הפלסטינים) במקום לכתוב סיפור היא, ראשית, טענה שרק מי שבטוח מאד מאד (מאד!) בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים יכול לטעון. ייתכן שחבר בטוח בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים.
על כל פנים, כיוון שלא היה שם (באירוע שעליו מבוסס הסיפור) רצח של חפים מפשע אלא גירוש; כיוון שהייתה גם הצדקה מבצעית למעשה הגירוש (כפי שמציינת ניצה בן-ארי בביוגרפיה שלה על יזהר, הצד הלגיטימי היה הסיוע שקיבל הצבא המצרי בפאלוג'ה ממסתננים שהשתכנו בכפרים המועמדים לגירוש, הצד הלא-לגיטימי, לשיטתה של בן-ארי, היה הריסת הכפרים כדי שלא יהיה לתושביהם שברחו לרצועת עזה לאן לחזור); כיוון שבמצבים מעט עמומים מוסרית לוקח לעתים לאנשים זמן להגיב (יוצאים משיתוק, מעכלים, חושבים ואז מגיבים); כיוון שיזהר הרי *כן* הגיב לבסוף, בעצם כתיבת הסיפור המהדהד בחלוף פחות משנה ממועד המעשה (שחל ב-1948 והסיפור ראה אור ב-1949) – הרי שהטענה על כך שהיה צריך לסרב פקודה במקום לכתוב סיפור-שבדיעבד-נגד-הפקודה היא טענה סופר בעייתית, מוסרנית, טהרנית, קנטרנית.
"חרבת חזעה" הוא אות של כבוד לס.יזהר ולתרבות העברית בכללה. בלב הקאנון שלה נמצאת היצירה הזו, יצירה של ביקורת עצמית עזה, ביקורת עצמית שיונקת משורשי התרבות העברית שהמציאה, ככלות הכל, את הביקורת העצמית (או, לכל הפחות, היא אחת ממכונניה הראשיים).
הלא ראשוני המבקרים-העצמיים שלנו הם "גיבורי תרבות" לא זניחים כנביאים שייסרו את עמם בשוטים ועקרבים, כאליהו היוצא נגד אחאב שרצח וגם ירש, כנתן הנביא שמוכיח את דוד ("דוד המלך") על רצח אוריה וגזלת בת שבע, והמדהים מכולם בהקשר זה, אברהם המתווכח עם אלוהים (!) על אי המוסריות שבהריגת אנשי סדום בכללותם.
מבקר חופשי 
תגובות
מסכימה עם כל מילה. העובדה שיותר משבעים שנה אחרי עדיין מתפלמסים עם הסיפור והמספר מוכיחה את כוחו, את כוחה של הספרות. אילו היה מוחה בזמן אמת, כהצעתו המוסרנית של חבר, מי היה שומע? מי היה זוכר?
חבר וחבר מרעיו גורמים נזק בל יתואר לביקורת הספרות בכתיבה הצפויה מראש שלהם. מה שמכונה בפיהם "חשיבה ביקורתית" הפך להעלאת גירה של אמיתות מוחלטות ידועות מראש, כלומר דוקטרינות.
אגב, חבר רק מיחזר הפעם את הביקורת שלו על "גילוי אליהו" המאוחר. כנראה הבין שכדי לעשות רושם צריך להתנכל דווקא לחירבת ח'זעה…
באמת, קראתי את הסיפור. כספרות זה בינוני. נרקיסיזם הקטנת האחר ושנאה או פחד מנשים זקנות (ערביות). אז .. המלך עירום. עד כמה שידוע לי הסופר במסגרת תפקידו בצבא לא היה יכול להיות עד לאירועים כאלה אם היו. אבל לא היו. הטענה הגורפת שהערבים גורשו, הרי זה מה שעולה מהסיפור – בוודאי לא הפריע למחבר שסיפורו התקבל כמקיף ובלתי אנקדוטלי וכנראה לא טרח לתקן את הרושם שהתקבל אצל המעריצים הצדקנים. אבל הערבים לא גורשו, מלבד מלוד ורמלה כי פתחו שוב בלחימה אחרי שנכנעו ולכן המפקיד המקומי החליט לגרשם. לא, לא בן גוריון למרבה האכזבה.