על "נגד הטבע", של תומס אֶסְפֵּדָל, בהוצאת "לוקוס" (מנורווגית: שירה חפר, 189 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

עלינו להכיר תודה להוצאות כמו "לוקוס" או "תשע נשמות" על כך שהן מפגישות אותנו עם סופרים פעילים מעניינים בעולם, שאינם מתווכים לקוראי העברית דרך הצלחתם במדינות דוברות האנגלית. בשנים האחרונות, מסלול העלייה ארצה של סופרים זרים עובר פעמים רבות דרך "מרכז קליטה" אנגלוסקסי.

תומס אֶסְפֵּדָל הוא סופר נורווגי יליד 1961 שנולד וחי שנים רבות בברגן שבמערב נורווגיה. בחוג הספרותי התוסס של העיר הוא נפגש עם קארל-אובה קנאוסגורד (יליד 1968). אם כי בראיון מעניין של השניים מ-2016, ראיון שנערך בפסטיבל הספרות של לואיזיאנה, מצוי ביו-טיוב ושהופנה לתשומת לבי על ידי יחסי הציבור של לוקוס, התבדח אספדל שזו בעצם פגישתם הפיכחת הראשונה. שמותיהם של השניים נכרכים יחדיו בייחוד כיון שאספדל כותב גם הוא ספרות אוטוביוגרפית. קנאוסגורד אף מבליח ברומן הזה מ-2011, כשהגיבור, כלומר הסופר, קורא את כרכי "המאבק שלי" ואומר לחברתו הצעירה: "איך הוא מעז? זה לא ייאמן, הוא הורס את עצמו".

אפרופו חברה צעירה. הפרק הראשון משישה של הספר עוסק בתחילת יחסיהם של גבר בן ארבעים ושמונה ובחורה שהינה מחצית מגילו. לא ברור בהתחלה האם זה הסופר עצמו ובהמשך מסתבר שכן. השניים נפגשים במסיבת סילבסטר ואף שוכבים בחדר צדדי בבית בו נערכת המסיבה (הם נוהגים, כנראה, לפי המודל השוודי שלא מפריז בהמלצות על ריחוק חברתי). מה זה פה, חשבתי לעצמי, הרי רק לפני כמה שבועות ביקרתי פה את הנובלה "רעיה צעירה ויפה"! אכן צדק חנוך לוין ו"נמשכת המגמה העולמית לרצות לאכול טוב ולהכיר נשים". אלא שהנובלה מפליגה למחוזות אחרים בחלק מפרקיה הממואריים הבאים עד כדי כך שנוצר רושם של הפרת הבטחה. ישנו שם פרק על עבודה בגיל שש עשרה במפעל טקסטיל. ואז פרק ארוך על נישואיו הראשונים של הסופר, נישואים לא מוצלחים אך שמהם נולדה לו בת. ורק לבסוף יש שם שני פרקים שמתארים את היגון שפקד את הסופר אחרי שעזבה אותו אותה צעירה מהפתיחה.

ההשוואה לקנאוסגורד מתבקשת לא רק מפאת מוצאם המשותף והז'אנר בו שניהם כותבים, אלא משום שהיא מסייעת להסביר מדוע הכתיבה של אספדל אינה מותירה חותם עז בקורא. בניגוד לקנאוסגורד שהרומנים שלו חותרים למגע בלתי אמצעי בקיום, תוך דילוג וחתירה-לדילוג על ייצוגים קיימים וקודמים של הסיטואציות המתוארות, אספדל הוא כותב "ספרותי". ולכן, למשל, לפרשת התאהבותם של הסופר המבוגר והבחורה הצעירה הוא מוסיף דפים לא מבוטלים שעוסקים באהבת אבלאר ואלואיז, שגם ביניהם התקיים פער גילים גדול. במובן זה אספדל הוא כותב פוסטמודרני מובהק (גם החמקנות שהוזכרה בחלק הראשון, בו לא ברור האם זו אכן כתיבה אוטוביוגרפית, היא פוסט-מודרנית ברוחה) ואילו קנאוסגורד הוא סופר פוסט-פוסט-מודרני. אין בהבאת התקדים הצרפתי של אבלר ואלואיז משום חידוד של נושא פערי הגיל באהבה והוא נחווה יותר כחומר מילוי ובכל מקרה הוא מדגיש את העובדה המדהימה שבעצם לא נמסר לנו כמעט מאום על יחסיהם של המבוגר והצעירה, מלבד פרטים אחדים על תחילת הקשר ועובדת סופו. הנקודה האחרונה היא הבדל נוסף: המבט של קנאוסגורד מיקרוסקופי וקונקרטי ואילו של אספדל, בחלק מהיצירה, סיכומי וממוקד ברגש. כך החלקים האחרונים של היצירה אינם אלא קינה על הסתלקותה של האהובה. אין בהם "בשר" מלבד תיאור הדיכאון שהופך עד מהרה למייגע. הקטעים האלה מייגעים מעוד סיבה. הם נמסרים לנו, ברובם, כציטוטים מ"מחברות" שנכתבו בזמן אמת של הדיכאון. כתיבה כזו יכולה ליצור אינטנסיביות, והיא אכן יוצרת פה ושם, אבל היא נעדרת מבט רטרוספקטיבי ובכך, וזה העיקר, הכתיבה נעדרת דינמיות שהמבט הרטרוספקטיבי מעניק (כי המבט-לאחור הרי יודע שהעניינים התקדמו איכשהו מזמן העבר אל ההווה). אצל קנאוסוגרד המבט הרטרוספקטיבי המובנה של היצירה מסייע בתחושת התנועה שבה.  קנאוסגורד גם פיצל את האוטוביוגרפיה שלו על מנת שתושג לכידות מסוימת בכל ספר העוסק בנושא אחר. ואילו היעדרה של הלכידות (בעיה שכבר אריסטו ציין אותה בכתיבה הביוגרפית) זועק בספר הזה שמשייט, כאמור, בין כמה נושאים. אספדל מנסה לשדך אותם בגולמנות ולכן, אחרי הפרק שעוסק בעבודה במפעל ("העבודה, המפעל"), הוא קורא לפרק הבא "עבודת האהבה". אבל אלה שני נושאים שונים.

וככלות כל זאת, יש קטעים מעניינים בספר. הפרק הארוך, כשליש ספר, שמתאר את הנישואים הראשונים של הסופר מעניין ורווי גם בדרמה כיוון שהוא, אשתו ובתם שהו בשליחות תרבותית בניקרגואה הכאוטית והמאיימת. אין ספק שהפרק הזה היה נשכר לו היה יוצא לאור לבדו. בצד זה יש קטעים שמעניקים את תחושת האמת של הכתיבה הלא בדיונית: אחרי המשגל הפנטסטי (תרתי משמע) מוזרקת פיסת אמת בתיאור הדין ודברים בין הסופר לצעירה שמוביל, אחרי שהיא הודיעה לו שאין עתיד ליחסים ביניהם, לכך שהיא מלווה אותו לביתו. ומלבד זאת, יש כאן ארכיפלג של איי משפטים מסוגננים ו/או עזים: "ברגע שראה אותה שכח את גילו", "כבר בשלב מוקדם בחיי ידעתי שאני לא רוצה לעבוד", "האושר הגדול ביותר כנראה הוא שדבר מה נשאר כפי שהיה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: