מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה ראה אור ב-2013 על ידי סופר בלגי הכותב בפלמית יליד 1951. את שני נתוני הזמן  האלה הייתי צריך לדלות מחוץ לגבולות המהדורה העברית וחבל. "איפה?", "מתי?" ו"מי?" הן שאלות יסוד לא רק לעיתונאים. מאז צאתו לאור, ונקודה זו כן מובאת על גב הכריכה, צוין לשבח ברחבי העולם דובר האנגלית (מועמדות ל"בּוּקר", ספר השנה של ה"אקונומיסט" ועוד). סימפטומטי שספרים מגיעים לכדי תרגום לעברית אחרי שהם נוחלים הצלחה בארצות דוברות האנגלית. כך או כך, מדובר ברומן ראוי לתשומת לב.

הרומן כתוב במובהק במסורת שייסד הסופר הגרמני וינפריד גיאורג זֶבּאלד. כך חשים מייד ואכן, לקראת סוף הרומן, מופיע אף ציטוט מפורש מזבאלד. לרומנים של זבאלד ישנו אופי דוקומנטרי ועל מנת לחזק את האופי הזה הוא צירף להם תמונות של אובייקטים שנידונים בטקסט. בחירת התמונות מתוחכמת לעתים והן אינן בהכרח אלה שהקורא היה מצפה שיצורפו. הדוקומנטציה הזבאלדית עוסקת בחורבן הציוויליזציה האירופאית במרוצת המאה העשרים, בעיקר במלחמת העולם השנייה ובשואה. גם כאן, הטקסטים המלנכוליים של זבאלד פוסעים בדרכי עקיפין, ברמיזות וללא סנסציות, ובכך טמון חלק מכוחם.

כל המאפיינים האלה (דוקומנטציה, תמונות, חורבן הציוויליזציה האירופאית) קיימים גם כאן. בשני הבדלים מכריעים. הראשון: הרטמנס הוא תלמיד והכתיבה שלו פחות מעודנת ומתוחכמת מזו של הרב. השני: חורבן הציוויליזציה האירופאית אצלו פירושו מלחמת העולם הראשונה. רפרוף מהיר בהיסטוריה של בלגיה יבהיר זאת מייד: בבלגיה התחוללו כמה מהקרבות העקובים מדם של "המלחמה הגדולה" כשכוחות בלגיים נטבחו בקווי החפירות שקמו בשטחה. מלחמת העולם השנייה הייתה אירוע הרבה פחות דרמטי עבור הבלגים.

הרטמנס מתמקד ברומן בדמותו של סבו. הסב, אוּרבֶּה מרטין (1891-1981; "נדמה שחייו לא היו אלא שֹיכוּל מספרים"), נולד למשפחת פועלים פלמית, דבקה בקתוליות, בעיר גֶנְט. הוא השתתף כחייל במלחמת העולם הראשונה, נפצע בה שלוש פעמים, פונה פעמיים לשיקום באנגליה וחזר ללחום בגרמנים. סמוך למותו הפקיד הסב בידי נכדו הסופר מחברות ובהן סיפור חייו ובייחוד תיאורי הקרבות שנטל בהם חלק. המחברות האלו הן הבסיס של הרומן שלפנינו.

תיאורי הקרבות, מלחמת החפירות הנואשת שהסב נטל בה חלק (ומעשי הגבורה שלו בהם), עזים. ישנם כאן אזכורים נוראיים וחשובים מבחינה היסטורית (לאור מלחמת העולם השנייה) של אסטרטגיות ציניות, חסרות עכבות ותקדים, שנקטו בהם הכוחות הגרמניים. למשל, שימוש בילד כפיתוי להתגלות הכוחות הבלגיים שיזדרזו להצילו. או הוצאות להורג של אזרחים אקראיים ("ההבנה כי האויב שמולנו השיל מעליו כל נקיפות מצפון הכתה אותנו בתדהמה. סוג כזה של לוחמה פסיכולוגית היה חדש לנו, אנו גדלנו על כללים נוקשים של מוסר צבאי"). הרומן מתאר גם את הריק המוסרי הגדול שמלחמת העולם הראשונה חשפה באירופה. במובן זה היא אכן הייתה מערערת אף יותר מהמלחמה שבאה בעקבותיה (שם, לפחות, היו מאבקים בין אידיאולוגיות). אנחנו מתוודעים גם למעמדם הנחות של הפלמים בצבא הבלגי, אשר הקצונה שלו הורכבה בעיקר מהואלונים, הפלח האתני השני שמרכיב את בלגיה ודובר צרפתית, דבר מה שהפך את אבסורד הלחימה לגדול אף יותר ללוחמים הפלמים המושפלים. ואפרופו ימינו אלה: השפעת הספרדית שפרצה עם תום המלחמה מילאה תפקיד טראגי גם בחייו של אורבה.

אבל יכולתו של הסופר להעמיד דמות מרגשת, דמותו של סבו, נוגעת גם לחלקים שאינם החלקים הדרמטיים בעליל של הלחימה (המכילים כשליש מהרומן). חיי המצוקה של מעמד הפועלים מתוארים כאן בצבעים עזים. מדובר, כאמור, במעמד פועלים קתולי אדוק, כלומר כזה שדחה בשאט נפש את האופציות הסוציאליסטיות האתיאיסטיות. אהבתו הגדולה של הסבא לאביו שלו, צייר קשה יום שעבד בשיפוץ ושחזור תמונות בכנסיות בבלגיה, נוגעת גם היא ללב. מכווץ לב, למשל, הוא הציטוט הזה ממחברותיו: "הערצתי לאבי שמת בטרם עת רק גדלה וליבי מתכווץ כשאני רואה באיזו מסירות צבע את ידו של איכר זקן, כי כל אדם, פשוט ככל שיהיה, זכה לתשומת ליבו במידה שווה. היום, כשאני עצמי מתקרב לסוף, אני מתגעגע אליו יותר משהתגעגעתי כל ימי חיי". יחסו לאביו עמד גם בשורש הבחירה שלו בציור. כל חייו היה אורבה מרטין צייר חובב, בעיקר כזה שמעתיק את היצירות של רבי האמנים הגדולים. לפלמים, כמובן, מסורת ציור מפוארת וההעמדה, במרכזו של רומן פלמי, של צייר בינוני ומטה, אך כזה צנוע המודע לבינוניותו, תורמת ליצירתה של דמות מקורית ברומן הזה. הרטמנס יודע גם לייצר צירופים מפתיעים אך אמינים בעלילה: אמו האהובה של אורבה שמגיעה לבקרו במחנה הצבאי הגס; מפגש לא צפוי של אורבה בכנסייה בליברפול עם דיוקן של ישו שצייר אביו; נערה עירומה רוחצת באגם שנחשפת במפתיע לעיניו של אורבה האדוק ומרעישה אותו.

למעט החלק של הלחימה, רוב הספר מסופר בידי הנכד שמשוטט בין זיכרונותיו שלו מהסבא, להתרשמויות של בני משפחה אחרים או לזיכרונות שסופרו בכתבי היד שהותיר הסב. סוף הרומן נמרח מעט ויש איים של אי מהוקצעות לכל לאורכו. אבל דמותו של אוּרבה, ג'נטלמן מעט נוקשה בן מעמד הפועלים, היא דמות מקורית ומרגשת, קורות חייו מסופרים באופן מעניין והם בעלי השתמעויות אנושיות רבות.