פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"הטהור והטמא" הוא פרקים ממואריים שכתבה הסופרת הצרפתייה קולט ב-1932. קולט הייתה בת 59 כשפורסמו פרקי הממואר שנושאם הוא מיניות, ואלה היו מבטיחים לכאורה לאור עברה העסיסי והשערורייתי של הסופרת. ואכן, בממוארים, המתורגמים היטב כרגיל בידי ניר רצ'קובסקי, דנה קולט בשלל נושאים ודמויות מפולפלים כגון דמותו של דון ז'ואן צרפתי; מאהבת בורגנית מבוגרת של צעיר שמזייפת בשבילו את האורגזמות שלה; מאורות אופיום שבהם אזורים אינטימיים אך לא מוסתרים מדי לקיום יחסי מין; הסצנה הלסבית בפריז של ה"בֶּל אֶפּוֹק" (סביב תחילת המאה ה-20) ועוד.
אלא שהטקסט הזה בכללותו הוא טקסט מעצבן, והוא מעצבן כי הוא עתיר רטוריקה, ורטוריקה רומזנית ומפותלת (זו בחירה סגנונית אך גם דבר מה שנובע מרוח הזמן, שאִפשרה לגלות רק אם אתה מסתיר ומצעף, שניסתה גם לפתות בעזרת הגילוי וההסתרה האלו), ודל בתובנות מעניינות. טקסט מעצבן עם כמה פנינים, יש לדייק. ניקח כדוגמה ראשונה את דמותו של הדון ז'ואן, שהיה מכר של קולט וכנראה לא מכר קרוב (על נקודה זו מייד). אחרי יצירת אווירה ואין סוף מלל, אחרי לשון רמזים "פיוטית" מייגעת, אנחנו נותרים עם התובנות הבאות: הדון ז'ואן לא אוהב בעצם נשים, כלומר לא אוהב "באמת"; הוא מקנא בנשים על יכולת ההתענגות שלהם שגדולה כביכול מזו שלו. בשביל ה"תובנות" הללו אני לא צריך את קולט, מספיק להיכנס להרצאת מבוא בנושא בקורס למגדר.
פרק שלם מתוך תשעת פרקי הספר הוא חריג כי בו הופכת קולט למעין מבקרת ספרות. היא מנתחת, דרך פרקי יומן שהשתמרו, את חייהן של זוג נשים אנגליות שחיו בזוגיות לסבית במאה ה-19. בתוך כל המלל מסתבר, אם הבנתי נכון (כי קשה להבין), שקולט רוצה לומר משהו על היעדר המיניות האופייני לדעתה ליחסים לסביים ממושכים (לא, כי זוגות סטרייטים מתנפלים כידוע אחד על השני בכל הזדמנות אחרי עשרים שנה). כל זה, בניגוד להומוסקסואליות, לדעת קולט, ולכן, היא מעירה, באחת מההערות המעניינות שבכל זאת יש כאן, כי פרוסט, שתיאר את פריצות הקיום הלסבי ביצירתו, פשוט העניק ללסביות את תכונותיהם של ההומואים שהכיר היטב. אבל מדוע, ישאל השואל, בממואר כזה, תקדיש קולט חלק נכבד מהטקסט לניתוח של יומן של שתי נשים שחיו מאה שנה לפניה? התשובה לכך קולעת לטעמי ללב חולשת הספר: באופן מוזר למדי, קולט לא ממש מכירה את רוב האנשים שהיא מדברת עליהם, היא לא ממש מכירה או שאינה יודעת לדלות מבחר עשיר של תובנות מהיכרויותיה. אי לכך היא חייבת לעבות את הטקסט שלה בניתוח טקסט ספרותי. בעצם, ברוב הטקסט שלה, קולט "מסמנת" מעין "וי" על סצנות חברתיות ואנשים מסוימים, יותר מאשר מתארת ומנתחת לעומק את חייהם וחייהם המיניים של האנשים. יוצאת דופן בולטת היא המשוררת הלסבית פאולין טארן (1877-1909), שאותה הכירה קולט יחסית טוב, והיא מפעילה כישרון ספרותי לא זניח בהעלאת דמותה לאורכו של פרק אחד מהתשעה כאן.
ועם זאת, בתוך כל ההתחכמויות הסופיסטיות והאמירות המפוצצות, בתוך הטון העולץ, השובב והמרוחק-סקרן באופן מאולץ שיש כאן לעתים, בתוך ים המלל ("זאת נטייה צרפתית, לדבר על מין בכל הזדמנות בלי לעשות דבר אף פעם", כתב וולבק ב"פלטפורמה", אלא שכאן אפילו דיבור כהלכה, מעניין ומעשיר על מין אין), יש, אכן, כמה פנינים. על הדון ז'ואן: "מוצאו היה כנראה צנוע למדי […] הדבר לא עיכב ולא צמצם את הצלחותיו, נהפוך הוא: הרבה נשים חשות סלידה עמומה כלפי גברים רמי יחס". והנה ניסוח יפה על ידידות עם אלה שיש בינינו לבינם משיכה מינית: "מעולם לא חסרו לי ידידים טובים, אבל נדירים היו בחיי הידידים שלא היו טובים, אלה שחושניות גופנית עברה הלוך ושוב בינם לביני, כנישאת באוויר, ועשתה אותם מעט נוטרים, מבריקים, ולבסוף כבויים". הערה מעניינת על החיוניות שמעניקה הקנאה לאהוב, המושווית לאימון כושר (קולט היא מחלוצות תרבות הגוף המודרנית בצרפת): "נכון יותר לומרַ שהיא [הקנאה] מעין שילוב בין כור מצרף למכון כושר, שבו מאמנים בזה אחר זה את כל החושים, וגם שוררת שם אותה אווירת נכאים כמו במקדשי האימונים". ובצד הפנינים, הטקסט נמלא כנות וכוח רגשי באותם רגעים מעטים שבהם קולט מתוודה על הקושי שלה לקבל את עצמה כאישה שיש בה צדדים "גבריים": "הכרזתו של דמיאן [ שקולט אינה "אישה"] הרגיזה אותי משום שבעת ההיא קיוויתי להיפטר מהדו־משמעות, מן הכתמים וזכויות היתר הבאים עמה, ולהשליכם חמים עדיין לרגליו של גבר, גבר שאעניק לו גוף נשי וטוב".
חבל שעל מנת לשלות את הפנינים האלו יש לצלול באוקיינוס של מלל סמיך, של פטפטת מבולבלת וריקה בחלקה, של טקסט מבטיח ולא מקיים. אצל פרוסט הפנינים כבר נִשלוּ מבעוד מועד ובטקסט הוא רק חורז אותן אחת אחרי השנייה לענק שלו.
מבקר חופשי 