על "גבירה אבודה", של וילה קאתר, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (166 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בסיפור בשם "דוּלסֶה", שכונס בקובץ סיפוריה מ-1982 "הירחים של יופיטר", מספרת אליס מונרו על אישה קנדית בגיל העמידה בשם לידיה, גרושה ומעט אבודה, הנופשת במזרח קנדה. במלון היא פוגשת מעריץ של הסופרת וילה קאתר שמתחקה אחר עקבותיה כיוון שגם קאתר, מסתבר, נפשה באזור בזמנה ובו כתבה את "גבירה אבודה" (הרומן הנידון בביקורת זו). המעריץ התמים של הסופרת מרגיז מעט את לידיה והיא מנסה לרמוז לו שמושא הערצתו הייתה אישה יותר מסובכת מכפי שהוא סבור, ושיחסיה עם נשים היו יחסים לסביים.

עד כמה שאני מבין השאלה בדבר הלסביות של קאתר (1873-1947), מגדולי הסופרים האמריקאיים, לא נפתרה חד משמעית. אבל מאפיין אחד מובהק של הספר הנידון כאן מ-1923 ושל הרומן היחיד הנוסף שלה שתורגם עד כה לעברית ומזמן, "אנטוניה שלי" (1918), מעודד את המחשבה שקאתר הייתה לסבית. במרכז שני הרומנים הללו ניצבת אישה שגבר מלווה את חייה מהצד בהתבוננות מתפעלת. לא מדובר בדיוק במאהב ואף לא ברגשות אהבה חד-צדדיים של מאוהב, אבל לא מדובר גם במספר-עֵד, אלא במישהו שמעורבותו הרגשית בחיי מושא ההתבוננות שלו נמצאת על סיפה של היקסמות ארוטית או התאהבות, אלא שמשום מה לא נחצה הסף. אם נשער שהגבר המתבונן-מעורב הוא במקורו בעצם אישה (ואולי הסופרת עצמה), אישה שלא יכלה לבטא את היקסמותה הארוטית במלואה בגלל רוח הזמנים (או בגלל שידעה שרגשותיה יושבו ריקם בגלל שמושא אהבתה אינה חולקת עימה את אופיין של אותן כמיהות), ולכן נותרת בעמדת התבוננות ביחסיה של הגיבורה הנשית עם גברים, יובן יותר המבנה הנדיר הזה של שני הרומנים. כך או כך, נדירותו היחסית של המבנה הנפשי הזה הניצב בתשתיתם של שני הרומנים מזריקה מקוריות לטקסטים של קאתר.

קאתר התמחתה בספרות על המערב התיכון. היא לא "סופרת דרומית", אם לרמז לקובץ הסיפורים המעניין שראה אור לפני כשנה ב"עם עובד" ("שלוש סופרות דרומיות"), אלא "סופרת מערב תיכונית" ולכן הקורא יכול לנשום מעט לרווחה: לא מדובר ביצורים גרוטסקיים כאן (בהם מתמחה הספרות הדרומית), אלא בבני אדם מן היישוב. בסמכותיות של מספרת היודעת את מלאכתה, בגוף שלישי, פורשת קאתר ב"גבירה אבודה" את סיפורה של מריאן פורסטר. "גברת פורסטר", כפי שהיא מכונה ברוב הרומן, הייתה צעירה קליפורנית מלאת חיים שבגלל כמה צירופי נסיבות נישאה למר פורסטר, המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים, ועקרה עמו לעיירה סוויטווטר שבמערב התיכון (בקולורדו או בנברסקה, נדמה לי שבטקסט לא מצוינת המדינה). עיקר העלילה מתרחש בשנות התשעים של המאה ה-19 כשמר פורסטר, לשעבר איש חברת הרכבות שהיה לה תפקיד מרכזי בכיבוש ויישוב המערב והמערב התיכון באותם עשורים, פרש מעיסוקיו אל ביתו שבראש הגבעה בעיירה ואל נחלתו שמקיפה את הבית. פורסטר הוא ג'נטלמן מהדור הישן, כך הוא נתפס ברומן עצמו, והנו אדם חם, אוהב ועדין. מריאן מעריכה אותו מאד, אולי אף אוהבת אותו, אבל גילה, הצעיר ממנו, וחדוות החיים שלה גורמים לה לא להיות נאמנה לו. בכל זה מתבונן ניל הרברט, צעיר אינטליגנטי בעל נפש רגישה שמוקסם ממריאן מילדותו ושדודו ואפוטרופוסו, השופט פומרוי, שייך לחוג הקטן והאליטיסטי בעיירה שהינו באי ביתם של הפורסטרים.

את ההנאה מהרומן הזה חילקתי לעצמי לשניים ואחלוק את חלוקתי זו אתכם: היכולת התיאורית והעלילה. הפרוזה של קאתר לוכדת בקלילות נופים, תווים גופניים של אנשים והפסיכולוגיה שלהם. ללא מהומה וללא הדגשת יכולותיה, תוך שמירה על מתינות וקצב בו זמנית, השפה הזו מכניעה תחתיה ללא מאבק נופים ואנשים ("גברת אוגדן הייתה פשוטה למראה באורח בלתי נסלח כמעט"; "היא [מריאן] הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת").

וישנה, כמובן, העלילה. כמו פורסטר אחר (אי.אם.פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן"), בקריאת הרומן של קאתר התייחסתי לעלילה כדבר-מה הכרחי ("אבוי, העלילה", ניסח פורסטר התיאורטיקן את התשובה לשאלה מה עושה סיפור לסיפור), אך לא כעיקר מקור ההנאה שלי מהקריאה שהינו יכולת התיאור המוזכרת. העלילה מחושלת ונמרצת: בעיניים מתפלצות רואה ניל כיצד גברת פורסטר מתמסרת למאהבים גסים, אנוכיים ולעתים חלקלקים, שאינם כפי ערכה, זאת בד בבד עם התרוששותו של מר פורסטר, התרוששות שנובעת בחלקה מאופיו הנדיב והאציל. קאתר אף קושרת את נפילת בית פורסטר לשינויים היסטוריים שפקדו את המערב התיכון, לַמעבר מתקופה חלוצית הרואית, שמר פורסטר מייצג אותה, לעידן קפיטליסטי חמדני ונעדר נשמה.

קאתר, בהיותה סופרת מעולה (ולא דרומית…), אמנם מבקרת את מריאן (עמדתו הביקורתית של ניל אינה שונה כמדומה מאד מעמדת "המספר המובלע") אך מבינה לליבה של גיבורתה וגם לא מתארת סיפור שסופו קריסה טוטאלית ומוות טראגי. מריאן אינה מפלצתית חלילה, אלא אישה מלאת חיים וכזו שאימת העניות מעבירה אותה לעתים על דעתה. במאהביה היא מבקשת הן מוצא לתשוקת החיים שלה והן סיוע לעצמה בשעת דחק, או עם מותו הצפוי של מר פורסטר.

זו הזדמנות מצוינת להכיר סופרת אמריקאית מרכזית ולא מוכרת מספיק בארץ.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: