מבקר חופשי

כתבת הדיוקן הארוכה שפורסמה זה עתה ב"ניו יורקר"על יובל נוח הררי היא יצירת מופת עיתונאית.

בין היתר משום שבשורה של הערות, ישירות ועקיפות, מערער איאן פארקר, כותב הכתבה, על כמה יסודות מחד גיסא ופרטים מאידך גיסא בתפיסותיו של הררי, שקנה לו שם בינלאומי בשורת ספריו בעשור האחרון: "היסטוריה של האנושות", "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21".

ישנה גם הערכה כלפי הררי בכתבה, בהחלט לא רק ביקורת. דבר מה שמתבטא קודם כל בעצם פרסומה ואורכה, אך גם בטקסט עצמו. והערכה אכן רצוי שתהיה, בצד ביקורת שחשוב שתהיה גם כן. בכלל, צריך לזכור שהצלחה כמו זו של הררי גוררת בעקבותיה קנאה גדולה, הוא מושא קנאתם של אנשי אקדמיה רבים (וישראליים קל וחומר, בגלל ישראליותו). ועם זאת, למרות מוצאה המפוקפק לעתים של הביקורת על הררי, אסור שהמודעות לכך תרפה את ידיה של הביקורת שיש למתוח על תפיסותיו.

הביקורת יכולה להיחלק בקלות לשני סוגים: ביקורת של היסטוריונים "מומחים" על עצם הצגת תזות רחבות יריעה בידי הררי (שנחלקת גם היא לשניים: ביקורת על המתודה ההיסטוריוגרפית חובקת-הכל ועל נכונות התזות במקרים פרטיים) וביקורת על תוכן התזות רחבות היריעה עצמן. הביקורת שלי היא מהסוג השני: רעיונותיו של הררי, בעיקר ב"ההיסטוריה של המחר", מפגינים, לטעמי, עמדה מעט אדישה ל"מצב האנושי" ולמורכבויותיו. זהו פגם אתי בלבד לכאורה, אך הוא משיק לדעתי לפגם קוגניטיבי: נראה שהררי אינו מכיל במחשבתו (כולל מה שניתן לכנות בשם "מחשבתו הרגשית") את כל מורכבות "המצב האנושי" ולכן קל לו לפטור אותו כפאזה היסטורית שעומדת לחלוף מהעולם ואף כפאזה לא רצויה במיוחד. במילים אחרות: הדילוג ל"פוסט-הומניזם" קל יותר כשאתה לא מודע למלוא המורכבות והערך של ה"הומניזם" עצמו. חיזוי העתיד בו "האינדיבידואליזם" ו"ההומניזם" יחלפו מהעולם (בגלל התפתחויות טכנולוגיות, למשל, שידעו "לקרוא" אותנו טוב יותר משאנו קוראים את עצמנו; שיהפכו את האנשים ל"שקופים" בפנימיותם כבצילום רנטגן) נעשה ביתר קלות מבחינה רגשית וסביר יותר מבחינה נבואית כשאתה לא מודע מספיק לעושר של "האינדיבידואליזם" וה"הומניזם" האלה עצמם (כפי שמעיר פארקר, בשביל הררי גם הנאציזם והסטאליניזם הם חלק מה"הומניזם"; השקפה שמעידה על דלות ערך המושג הזה).

שוב אדגיש, הררי הוא אינטלקטואל מרשים. אפשר ללמוד ממנו לא מעט. העזתו להציג "רעיונות גדולים" מוצאת חן בעיניי מאד. אבל יש בהגותו ליבה קפואה ביחסה למצב האנושי והפגם האתי הזה, כאמור, נראה לי ככזה שגולש גם לפגם קוגניטיבי והופך את הרעיונות שלו עצמם ללא-חסינים מביקורת.

הביקורת שלי עצמה על הררי עוד זקוקה להבהרה-עצמית. אבל נקודה אחת בראיון חידדה לי אותה. זהו קטע בו הררי מדבר על אי-חיבתו לרומנים והעדפתו לצפות בטלוויזיה (אם כי הוא  מהרהר שאולי בעתיד יכתוב בעצמו רומן; הוא לא יהיה הראשון שלא אוהב במיוחד לקרוא רומנים, אבל את כתיבתם ופרסומם דווקא אוהב).

Harari had earlier told me that he prefers TV to novels; in a career now often focussed on ideas about narrative and interiority, his reflections on art seem to stop at the observation that “fictions” have remarkable power. Over supper in Israel, he had noted that, in the Middle Ages, “only what kings and queens did was important, and even then not everything they did,” whereas novels are likely “to tell you in detail about what some peasant did.”

הקטע הזה עתיר-משמעות מכמה בחינות. אכן, הרומן הוא הז'אנר הגדול של "הפנימיות". צמיחתו באנגליה של המאה ה-18 נולדה על רקע היסטורי (פרוטסנטיות; השקפות פילוסופיות על האינדיבידואל כמכונן את העולם; השלכות של צמיחת הליברליזם והקפיטליזם) שעודד פנייה להתמקדות בפנימיות הרוחשת בחיי הדמויות האינדיבידואליות (דוגמה מופתית לכך היא ג'יין אוסטן שהשתיתה, בתחילת המאה ה-19 כשהרומן הוא עדיין ז'אנר צעיר לימים, חלק ניכר מהמתח הבסיסי ברומנים הגדולים שלה על המתח הזה בין ה"פנים" ל"חוץ"; מי באמת אוהב את מי ומי מוליך שולל? מי באמת הוא אדם טוב ומי באמת הוא אדם רע?). אך לא רק מבחינה היסטורית הרומן כרוך ב"פנימיות" וב"אינדיבידואליזם", אלא גם באופן עקרוני: הרומן הוא צורת האמנות שחושפת את המתחולל בחיי הנפש של הדמויות בצורה העמוקה והמקיפה ביותר. את התכונה הזו של הרומן היטיב להדגיש אי.אם.פורסטר בתחילת המאה ה-20 בספרו "אספקטים של הרומן". ברומן, כתב פורסטר, "החיים הסודיים" של הדמויות גלויים. ההיסטוריון רק יכול לנחש מה חשבה והרגישה המלכה ויקטוריה בסעודה בארמונה, כותב הרומנים מציג לנו בכל יום וכדבר מה מובן מאליו מה חשבו והרגישו הדמויות, כולל המלכה ויקטוריה (אם היא מופיעה ברומן).

עלייתו של הרומן גם קשורה למהפכה הדמוקרטית שעבר המערב במאות ה-18 וה-19 מעוד כיוון: ברומן, לראשונה באופן בולט ומרכזי בספרות המערב, ניתן מקום לדמויות שאינן מלכים ומלכות, רוזנים ורוזנות. אנשים פשוטים ורגשותיהם, אנשים פשוטים ומחשבותיהם – הועמדו במרכז. כך שרתיעתו של הררי מרומנים כיוון שהם "מספרים מה עשה איכר" בעוד "בימי הביניים רק מה שמלכים ומלכות עשו היו חשוב" קולעת בדיוק למה שהפך את הרומן לחידוש; זו רתיעה יסודית ולא מקרית.

אבל הרתיעה של הררי מרומנים עקרונית יותר מהטעם הספרותי הימי-ביניימי שהוא מבטא, כזה שלא מוצא טעם בסיפורם של אנשים שאינם מלכים ומלכות. הוא נוגע, כפי שהקורא הנבון ודאי הסיק מדבריי עד כה, גם מאי הערכה של אותה "פנימיות" שהרומן כל כך מתמחה בה.

אי ההערכה הזו קשורה לרתיעתו הכללית של הררי ממה שהוא מכנה "הומניזם" (שבחלקו, לפי הררי, הינו ההתמקדות באדם היחיד ובפנימיות האינדיבידואלית כביכול שלו). לרתיעה הזו יש בסיס מוצק יחסית (אם כי מופרז אולי) בחזות העתידנית שהררי חוזה על הפיכתה של הפנימיות האינדיבידואלית הזו לדבר מה אנכרוניסטי עם פיתוחן של טכנולוגיות מתוחכמות שיכירו אותנו טוב יותר משאנו מכירים את עצמנו, שיוכלו לראות אותנו בבהירות מבחוץ וכך "לנדֵף" את הפנימיות הזו וכו'. אבל היא גם אידאולוגית בבסיסה: כלומר, מושפעת מתפיסה אידאולוגית פוסט-הומניסטית, שמקורותיה אצל הררי כוללים, מן הסתם, את הבודהיזם לו הוא נאמן ("אין אני" כידוע). ואולי הביטול הזה של "הפנימיות" נובע גם מטמפרמנט רגשי-אינטלקטואלי שאינו מזהה את העושר והמורכבות, ובעקבות זאת גם את הערך, של אותה "פנימיות". אלה הדברים שקוראי הרומנים – לפחות חלקם – מחפשים בהם. בשביל האחרונים, אין תחליף לרומן בעיסוי הרקמות העמוק והיסודי שהרומן עורך ל"נפש" ול"פנימיות" שלהם, על פיתוליה הרבים, סתירותיה, אמביוולנטיותיה, רמותיה השונות – בקיצור מורכבותה הרבה.

(כשאפלטון כותב בבוז ב"המדינה" על צופים בתיאטרון שחומלים על עצמם בעקיפין דרך הדמעות שהם מזילים על הדמויות שעל הבימה, ניתן – כמו רבות מהטענות של אפלטון בדיאלוג המפורסם והלא-מצודד-בחלקו הזה – לקחת את טענותיו כפי שהן, רק להציב את הסימן פלוס לפניהן, בעוד הוא מציב את הסימן מינוס. הרומן הוא אכן כלי להנהרה-עצמית וגם לאמפטיה-עצמית. רק שהרומן, בניגוד לטרגדיה היוונית, מסוגל לפריסת הפנימיות של דמויותיו – ולפיכך להנהרה ולאמפטיה – באופן עמוק יותר).

אם לתמצת את טענתי: לאי אהבת הרומנים של הררי יש קשר הדוק לתפיסותיו ההיסטוריות והעתידניות הכלליות. הרומן הוא אחד מהתוצרים המרהיבים של ה"הומניזם" ול"פוסט-הומניסט" הוא, לפיכך, זר. אבל אולי ניתן להכריז בסמכותיות על קצו של ה"הומניזם" רק אחרי שמבינים אותו על בוריו ועל מורכבויותיו; דבר מה שהרומן מאפשר לנו.  

*

לסיום אדגיש: יש בי צד אוטופיסטי. אני מייחל וכמה להגעת אושר ורווחה לאנושות כולה. וייתכן בהחלט שאושר כזה יוכל להגיע רק כשנשתחרר מ"הפנימיות" המורכבת שלנו, מורכבת מדי. ייתכן מאד שנוכל להיות מאושרים רק כשנהלך על פני האדמה כמומיות אלו שתוכנן ותכולתן הוצאו מהן והן, לפיכך, כמעט נטולות משקל.

אבל אינני מוכן לקבל חזון עתידני שתובע – או חוזה – ביטול של "הפנימיות" הזו מבלי להבינה כראוי, מבלי להיות אמפטי אליה ולפיכך, אולי, חזון ששוגה בהנחה שקל לדלג מעליה ולא מהרהר ברצינות מספקת על מה שיכול להחליף אותה ולפצות על אובדנה.