מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פְלֵר יָאגי היא סופרת שוויצרית, ילידת 1940, הכותבת באיטלקית. היא סופרת מוערכת מאד (פרסים; ביקורות; המלצה נלהבת על גב הכריכה מהמשורר זוכה הנובל, יוסף ברודסקי). לראשונה תורגמו לעברית שתי נובלות שלה. הראשונה, "שנות העונש המאושרות", ראתה אור ב-1989. הגיבורה המספרת מספרת לנו בה על שנותיה בילדותה ובנערותה בפנימיות בשווייץ. הוריה נפרדו והיא נשלחה לאותן פנימיות יוקרתיות למדי, לעתים פנימיות דתיות (מדובר, ככל הנראה, בשנות החמישים). שם פגשה נערה יוצאת דופן לפי תפיסתה בשם פרדריק. "הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני". הקשר בין השתיים הוא בין קשר חברי לקשר ארוטי. ואילו בנובלה "פְּרולֵטֶרקה" (2001) מדובר על מסע שעורכים אב ובתו הנערה באונייה שהעניקה לנובלה את שמה. הנערה והאב מבקשים בשיט תענוגות זה מוונציה ליוון לבסס את הקשרים ביניהם, שהינם רופפים מאד בגלל שהנערה אינה גדלה אצל האב אלא בפנימייה. נסיבות החיים בשתי הנובלות מזכירות האחת את השנייה וניכר כי הן מבוססות על נסיבות חיים אמיתיות.

הכתיבה הזו מרתיחה אותי. ראשית, התוכן בשתי הנובלות דל מאד. מעבר לתיאור ההיקסמות מפרדריק בנובלה הראשונה, לא מתוארות התפתחויות משמעותיות ביחסים בין השתיים לאורך תקופת שהותן בצוותא בפנימייה. הסיום, (ויש כאן ספוילר, אז, אנא, מי שחוששים, דלגו שורותיים) בו מתברר שפרדריק ניסתה לשרוף את בית אמה, אם כך, נחווה כתלוש כי לא ברור לנו בעצם מי היא. מחיסרון חומר סיפורי ממשי (מי היא פרדריק? כיצד התפתחה החברות בין השתיים?) ממלאה הסופרת את סיפורה בתיאורים צדדיים – אלה מוחשים בדיוק ככאלה, כחומרי מילוי – של מערכות יחסים נוספות (המתוארות גם הן באופן לא מספק) עם נערה נוספת ועם ילדה צעירה אחרת. ואילו בנובלה השנייה לא קורה בעצם כלום בין הבת לאביה במסע. כמובן, זו יכולה להיות התמה המרכזית של הנובלה: כיצד המפגש המיוחל והאינטנסיבי לא הוליד דבר. אבל גם את הנקודה הזו לא מפתחת הסופרת. למעשה, מצוי סיפור בעל פוטנציאל בתיאור המסע הזה: הנערה שוכבת עם שני גברים מצוות האונייה במסע. כהתרסה כלפי אביה? כביטוי של נואשות? בגלל חדוות חיים פשוטה? היא אמנם כותבת בסתימות שהיא רצתה "להתנסות" ואחר כך הבינה שלא כך היא רוצה, אך כל זה מוטח בקורא בלקוניות, ללא התגבשות, ללא הבשלה. בנוסף: הסופרת, בעיקר בסיפור הראשון, כמו רומזת לנו שסיפורה אפל מאד. אבל האפלוליות הזו נרמזת ולא מוצגת ובעצם, וזו הבעיה העיקרית, מוחשת כזיוף של אפלוליות, כאפלוליות מלאכותית (כולל ההקשר הלסבי שנאמר-לא-נאמר). לתשוקת ההפחדה קשורים משפטים שנועדו להדהים אותנו, להציג איזה עומק מפתיע, אך בעצם חסר פשר: "מבטה הולך ומשתנה; איננו עוד מבט של בובה, הוא הולך ומאבד את העומק שיש לצעצועים" (אהה, חשבתם שצעצועים ובובות שטוחות!). או: "הסליחה היחידה שאפשר להשיג, אני חושבת, היא המודעות" (ואני דווקא לא חושב שזו היחידה. ולמה בעצם הכוונה?). או: "שייך לנו מה שאינו ברשותנו" (וואללה?).

ניכר שהכותבת לא סומכת על כוחה כמספרת סיפורים. היא מתבססת על הסגנון שלה ("העיקר הוא הסגנון", לשון הכריכה האחורית). לא יהיה מיותר להזכיר כאן את האפוריזם השנון והקולע של שופנהאואר: "מי שחפץ בסגנון נעלה ידאג בראש ובראשונה שיהיה לו מה לומר". "מה לומר", אגב, אינו בהכרח פילוסופיית חיים מקיפה וכוללת. ב"מה לומר" בסיפורת הכוונה שישנה איזו מציאות שאתה יודע להאיר לעיני הקורא שלך, לחשוף אותה במלאות, על כל הניואנסים שבה, להציג את המרגש (כן, מרגש!) והמעניין שבה, מציאות שאתה חולש עליה, ולא במקום כל זה רק להכביר מילים על גבי מילים על גבי מילים (אותה "קצפת" בראש הפרוזה שיעקב שבתאי בראיון האחרון שלו דיבר על כך שהוא מתעב אותה; כאן ה"קצפת" מצויה בשפע כבקפה וינאי). אבל ניחא. הבה נדבר על הסגנון ירום הודו. ההמלצה הנלהבת של המשורר ברודסקי תיתן לנו פתח להבנת המעצבן בסגנון הזה. המלצה ממשורר לכותבת פרוזה היא דבר מה מפוקפק מאד. שירה ופרוזה רק לכאורה קרובות ולמעשה תהום מפרידה ביניהן. המשורר מתעניין במילים יותר מאשר במה שהן מייצגות והיפוכו הפרוזאיקון (כפי שטען סארטר ב"הספרות מה היא?"). ואכן, הפרוזה של יאגי גדושה במטפורות ודימויים. "עיניה של האם המשגיחה היו כחולות כמו אגמים אלפיניים עם שחר, ילדותיות ורעילות […] עפעפיה נהפכו לעופרת לבנה".

יש ליאגי חיבה גדולה לאוקסימורונים, להצבת ניגודים בצמידות. הדבר ניכר כבר בכותרת הנובלה הראשונה ("שנות העונש המאושרות") אבל נוכח לכל אורכן של הנובלות. "מתוך הסכם שבשתיקה בין הבנות בפנימייה מסוימת, נבחרת מלכתחילה, בלבביות פזורת דעת, זו שתהיה המנודה" (רשעות לבבית). "המקום בדרום, שנועד להיות ישועתו של הבן החולה, הוא החורבן. חורבן שלֵו. שלווה שכמו נכפתה באלימות" (חורבן שלֵו). "בחוסר סלחנותה הייתה נדיבה, סובלנית, הוגנת" (חוסר סלחנות נדיבה).

מלבד זאת שהאוקסימורוניוּת מסגירה את אותה תאוות הדהמה של הקורא שהוזכרה, ומלבד זאת שהיא לרוב פשוט לא מדויקת (רוב החיים הרי אינם מצויים לא בקצוות ולא באחדות ניגודים כפויה של הקצוות שהיא היא האוקסימורון), הרי שהחיבה לאוקסימורנים מסגירה שוב את ה"משורריות" שבפרוזה הזו. אוקסימורון הוא דרמה גדולה. אבל זו דרמה של מילים, לא של מציאות מתוארת. כשאני יוצר ביטוי כמו "אש קפואה" יצרתי לרגע דרמה, דרמה של אמצעי הביטוי, אבל אם אין לה מקבילה במציאות הרי שהיא מחווה גרנדיוזית ריקה.

זו, בתמצות, מהות הנובלות הללו, תוכן דל וסגנון גרנדיוזי.