מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסאטירה כאן, בספרו של הסופר הרוסי הזה בן זמננו, פרימיטיבית למדי. בזמננו, מצד אחד, הדפסת ספרים נדחקת ממקומה לטובת הספר האלקטרוני וגם הקריאה עצמה הופכת לפעילות של מיעוט. מצד שני, אנחנו חיים בתרבות שיש לה אובססיה לאוכל, האוכל הוא הרי הסקס החדש. נמלך בדעתו סורוקין ויצר עולם עתידני בו מתכנסים אנשים במחתרת, למפגשי book'n'grill, בהם נצלים מאכלים מובחרים על גבי ספרים מוברחים מובחרים. האנושות כינסה את ספרי העבר במוזיאונים ואסרה את הבערתם ולכן הפעילות הזו נושאת רטט של הפרת חוק; מעין רטט החשיבות העצמית של אנשים בזמננו ובמקומנו כשהם נדחקים לשירותים מטונפים בבארים על מנת להסניף קוק. הגיבור, גֶזָה, הוא book'n'griller מצטיין  – קורא מצטיין, כפי שנקראת הצלייה על גב ספר – וקו העלילה המרכזי מתגלה כאשר מתברר, בכינוס חשאי ובהול של כל הצליינים (זו הצעת התרגום שלי ל – grillers), שמאן דהוא התחיל לייצר בתחכום עותקים "ישנים" בסיטונות וכך לשבור את השוק.

הנושאים חשובים: מעניינות ההשלכות של המעבר לקריאה אלקטרונית וכן של זניחת הקריאה על ידי חלקים נרחבים בציבור, מעניינת גם מעניינת האובססיה לאוכל בתרבות זמננו. אבל את סורוקין זה דווקא לא מעניין. לא ברומן הזה לפחות. אין כאן שום תובנה או אף דיון במשמעות של כל התופעות הללו. גם לא דיון מהסוג הלא מעמיק במיוחד שהיה בספרו מ-1953 של ריי ברדבורי, "פרנהייט 451", שם אמנם שורפים ספרים, אך בלי לצלות עליהם דבר (סורוקין, סופר משכיל, מודע לתקדים הזה ומזכיר אותו). אין דיון – התופעות פשוט קיימות.

ועם זאת, הקריאה בספר מהנה באופן מתון. סורוקין הוא סופר קל עט ועל החסך ברובד הרעיוני מפצים במידה מסוימת העלילה המהירה, ההתלהבות שלו לספר את הסיפור והשכנוע העצמי, שמדביק את הקורא. ההתלהבות והשכנוע האלה מתבטאים, ראשית, במלאוּת היחסית שיש כאן בתיאור העולם העתידני. כמיטב הקלישאות הדיסטופיות, זה עולם שסבל ממלחמות איומות, אבל הוא גם מתקדם מאד מבחינה טכנולוגית. בגופם שם האנשים מושתלים מכשירים זעירים, המכונים "פרעושים", שממלאים את הפונקציות שממלא כיום הטלפון החכם (מידע, מפות וכו') ואף יותר מכך (הם גם מייצבי מצב רוח, למשל). סורוקין, וזה "השנית" של "הראשית", גם משבץ במיומנות פרטים קטנים בסיפור שמאוששים באגביותם את האמונה בכך שהעולם המתואר הוא עולם "אמיתי". למשל, נוסח הברכה הסלנגי בכינוס הצליינים נשמע כך: "אנטוניו! בוער לך?" ועל כך משיב המשיב "חזק, חזק, גזה!".

ועם זאת, יש שני רגעים בטקסט, כמה דפים, הקשורים ביניהם, שמעלים במעט את הקריאה מהרמה הבסיסית של חוויה בידורית מהוקצעת. כשהוא נקרא לצלות למשפחה נורווגית, כלומר כשהוא נקרא לקרוא לה, פוגש גזה בנורווגי שמחקה בהליכותיו ובהליכות ביתו את טולסטוי. ולא רק זאת: הוא גם סופר שנותן לגזה לקרוא סיפור קצר שלו. הסיפור הוא פסטיש, כלומר חיקוי, וירטואוזי למדי לא רק של כתבי טולסטוי (בעיקר אלה התמימים כביכול שכתב אחרי חזרתו בתשובה) אלא גם של הביוגרפיה של טולסטוי (הדמות הראשית מזכירה אותו). ישנה מתיקות מיוחדת לסיפור הזה וניכר שסורוקין ביטא באמצעות כתיבתו געגוע לסוג הכתיבה הזה, במיוחד שכמה עשרות עמודים אחר כך הוא עורך פסטיש על כתיבה עכשווית, שצורמת את העין בגסות הלשון שלה ובהיעדר ההומניזם שבה. הקטעים האלה מעניקים מסגרת רעיונית מסוימת לסאטירה הפרימיטיבית של סורוקין: יש בה געגוע לא רק לספר החומרי ולקריאה, אלא גם לספרות של העבר.

סורוקין הוא סופר פוסטמודרני מובהק. כך הוא גם מגדיר את עצמו. הפוסטמודרניזם שלו קל להגדרה: הוא, ראשית, מרגיש כמי שבא אחרי, "פוסט", הסופרים הגדולים (לסופר רוסי זו הרגשה מתבקשת) והוא, שנית, מתמחה בכתיבת פסטישים לפי סגנונם. הוא בעצם קניבל של סגנונות ספרותיים (דבר מה שקשור לאובססיה השנייה שלו, זו עם אוכל, שתיכף אתייחס אליה). בהתאם לכך, הוא גם עסוק באובססיביות בשאלה של מקור מול חיקוי (כמוזכר: הספר האותנטי, שמשוכפל, תוך חיקוי האותנטיות שלו, בעשרות אלפי עותקים). עוד סוגייה פוסטמודרנית.

המגמה הפוסטמודרנית בספרות (צריך להבחין בינה לבין הפוסטמודרניות ככינוי לתקופה היסטורית; בספרות "פוסטמודרניזם" הוא פשוט מעין ז'אנר), נראתה לי תמיד לא מלהיבה וגם חוטאת למהותה של האמנות כפי שאני מבין אותה (בעקבות שופנהאואר): הצבתנו בעמדת המתבוננים-צופים מול הקיום עצמו, על כל מורכבותו ועושרו, וכך גאולתנו לשעה ממנו. בכל מקרה, הספר הזה אינו מזיק ואף מהנה. מזיק הוא סיפור ארוך מפורסם בקובץ המתורגם הקודם של סורוקין, "מרק סוס". גם שם שילב סורוקין בין הפוסטמודרניזם לאובססיה שלו לאוכל ויצר סיפור אידילי כביכול, תוך חיקוי לתיאורים דומים של טולסטוי או טורגנייב, בו בעלי אחוזה אוכלים את בתם עם הגיעה לגיל שש עשרה. הסיפור הזה ("נסטיה") רהוט ודוחה וכמו שכתב אורוול על – ונגד – סלוודור דאלי: "הנקודה היא שיש לכם כאן התקפה ישירה על שפיות הדעת ועל ההגינות: ואפילו על החיים עצמם" (בתוך: "מתחת לאף שלך"). ביחס ליצירות מהסוג הזה, אנשים מתוחכמים, כותב אורוול, "פוחדים מדי, או להיראות מזועזעים, או להיראות בלתי מזועזעים". אבל מותר – וצריך – לסלוד מהם. ולומר, למשל, "שדאלי, למרות כישרון הרישום המבריק שלו, הוא נבל קטן ומטונף".