זו עמדה מעט חריגה במילייה שלי (וכמובן מאד לא חריגה מחוצה לו), נקרא למילייה הזה "המילייה התרבותי המתוחכם" (וגם המתחכם): אבל שלמה ארצי הוא בעיניי אמן גדול. בין היתר מהסיבה הבאה: יש ביצירתו תיאור ראליסטי, כן, אמיץ, מפורט וקונקרטי של "האני". איש מהזמרים בארץ (וגם בתפוצות זו תופעה נדירה) לא כתב על עצמו בקונקרטיות ובחשיפה כזו – לא ברמז, דרש וסוד – כפי שעשה שלמה ארצי. למשל, ב"חום יולי אוגוסט". צריך לשם כך הרבה הרבה אומץ. וכמובן הרבה הרבה כישרון. "חום יולי אוגוסט" הינה יצירה שהיא תמצית עידן "האני" בתרבות הישראלית (והכללית), כלומר העידן שמשנות הששים עד התשעים בקירוב. ברור, יש לעידן "האני" חסרונות רבים. והיום קמים עליו לכלותו מכל מיני כיוונים, בעלי מוסר ומוסרנים (להבדיל). אבל צריך לזכור שגם למחיקתו ואף לעמעומו של "האני" יש חסרונות רבים מאד ובעצם היא בלתי אפשרית. "האני" הנו, ביסודו של דבר, כל מה שיש לנו. והוא תמיד יפעֵה מבעד לחורבות שיתמוטטו עליו בעקבות ההתקפות נגדו.
שלמה ארצי הוא אמן גדול. אבל מכאן ועד לסממנים של פולחן אישיות המרחק הוא גדול. יש איזה חוסר טעם כביר באובססיה ובהתבטלות כלפיו של התקשורת, האלקטרונית והמודפסת. זה חוסר טעם והפרזה ישראליים אופייניים, נדמה לי. זו לא אשמתו, אמנם. אבל אולי הוא צריך מעט יותר לא לשתף פעולה עם זה. כל זה סר טעם עד מאד.
במסה שפרסמתי בעבר בכתב העת "ארץ אחרת" (וכונסה בספרי "מבקר חופשי") ניסיתי להסביר יסוד מרכזי נוסף אצל שלמה ארצי והוא החיבור ההדוק שהוא עושה בין אהבה וארוטיקה לבין חוויית המלחמה הישראלית. בניגוד לפשיזם שמגייס את הארוטיקה וכוחה הכביר למען הדבקות במדינה, ארצי עושה דבר מה הפוך: הוא מגייס את חוויית החיים התלויים על בלימה של המלחמה אל תוך שדה הארוס והאהבה. כך נוצר פאתוס בלתי רגיל ביחס ליחסים בין הגבר לאישה, אלה הופכים אכן ליחסים של חיים ומוות. הפאתוס הזה עצמו הוא אחת הסיבות המרכזיות בעיניי להתרחקות ממנו של אותו "מילייה תרבותי מתוחכם" (סיבה מרכזית נוספת היא, כמובן, עצם הצלחתו הפנומנלית; כמו שגם, לשם האיזון, צריך לציין שסיבה מרכזית להערצה כלפיו נובעת מהצלחתו, באותו תהליך מכניסטי לפיו "אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה"). אבל לחלק מאלה שחווים את הארוטיות בעוצמה מיוחדת, ו/או את האהבה, כלומר כעניין של חיים ומוות, הפאתוס הזה נוגע עד הנפש.
הנה, בשיר שכתב שלמה ארצי לאריק סיני(זמר-מבצע כשרוני מאד, שאני אוהב בלי קשר), דוגמה לקישור הכל כך אופייני הזה לארצי בין המלחמה לארוס: "ילדות צעירות מרימות שמלות לגירוי, גברים צעירים לא מוכנים לעירוי".
מבקר חופשי 
תגובות
אין כאן עניין אמביוולנטי?
מצד אחד שלמה ארצי חוטף ביקורות איומות על אלבומיו האחרונים. ומהצד השני אותם מבקרים לא מתעלמים מהנפח התרבותי שלו שנמשך כבר עשרות שנים.
אני לא מתייחס בהערתי על התקשורת לבקרי המוזיקה.
אוי ואבוי השורה מהשיר שציטטת בסוף היא כול כך גרועה. דווקא לא מאפיין אותו.
לא לאהוב את שלמה ארצי, לפחות עד "ירח" כולל, זה להיות בלי לב 😦 חום יולי אוגוסט הוא נכס תרבות.
באמת אחרי "ירח" – אולי כן קצת "שניים" – לא עקבתי יותר. היו שם כמה שירים מעולים
ואף מעולים מאד ממה ששמעתי, אבל אבדה, כך נדמה, הקונקרטיות המפורטת.
שלמה ארצי מלחין מעולה, אבל האם שלמה ארצי באמת נוגע בטקסטים שלו? ממש לא. רוב השירים שלו זה רגשות ב"כאילו", וזה, חלקית, מסביר את ההצלחה שלו – מפני שהוא שר בדורות של תרבות ה"כאילו". הרי לא מלמדים להיפתח באמת ולהקשיב באמת. וארצי מעולה ב"כאילו". שורה כמו "רוקד עם חיילים מתים" זה קיטש מופלא. מבחינה זו אביב גפן הרבה יותר נוגע.