על "הציפורים", של טאריֵי וֵסוֹס, בהוצאת "ספריית פועלים" (מנורווגית: דנה כספי, 226 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מדוע חלק מהספרים שהדמות הראשית בהם היא דמות חלשה ומעוררת אהדה בגין חולשתה הם קיטש ואילו חלקם הם יצירות טובות או אף טובות מאד? במקרה של "הציפורים", רומן נורווגי מ-1957, רומן טוב מאד ושנחשב מאד בנורווגיה, כך למדתי, התשובה נעוצה בחלקה בכך שהסופר מתעניין בדמות החלשה שלו. הוא בעצם חוקר ברומן את המצב ה"חלש". הוא לא מסתפק בדחיפתה של הדמות החלשה והצבתה לנגד עיני הקוראים, הנה, תרחמו קצת! והוא לבטח, דבר מה גרוע יותר, לא מעוניין בעיקרו של דבר להיראות כמי שרחמנותו שופעת. הדמות החלשה היא עילה למחקר ולפרישה של מצב אנושי ייחודי.

מתיס, הגיבור של הרומן, מי שאנו צמודים למעשיו ולתודעתו, הוא בן שלושים ושבע, והוא חי עם אחותו הֵגֶה, בת ארבעים, באזור כפרי בנורווגיה. מתיס סובל מסוג מסוים של פיגור שכלי. הגה היא המפרנסת את שניהם בסריגת סוודרים והם חיים יחדיו בצניעות רבה. בפתח הרומן מדמה מתיס למצוא מסרים במעוף החרטומן (סוג של ציפור) שעף במפתיע מעל ביתם. אבל אלה מסרים אלה בדיוק? העולם הפנימי הייחודי של מתיס נפרש בפנינו, נחקר, כאמור, בידי הסופר. אבל, וזו נקודה חשובה, העולם הפנימי הזה נחקר ונפרש בצורה לא מבלבלת. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כך סיפור על רפה שכל לא יכול להיות מבולבל. וּוֵסוֹס מתמרן בצורה מרשימה בין הבלחות המציגות את העולם המבולבל והכאוטי שהינו לפעמים עולמו הפנימי של מתיס (חלקן נמסרות בגוף ראשון) לבין ההנְהרות של המספר החיצוני וכל זה תוך כדי התקדמות ברורה של העלילה. כך שהקריאה זורמת לה על מי מנוחות.

העולם של מתיס הוא עולם רגשי מאד. ממוחו כמו הוסר החלק המחושב, המתכנן, הערמומי, של בני האדם "הנורמליים". נותרו הרגשות. אם כי אלה, הרגשות, לעתים סבוכים למדי. מתיס, למשל, חסר טקט (טקט מצריך מחושבות). משום כך הוא אומר להגה בפניה שהיא בטח הייתה שמחה ששערה לא היה מאפיר. הוא גלוי בתחושת התלות שלו באחותו (הסתרה דורשת ערמומיות), וקורא אליה שלא תעזוב אותו. אבל, כאמור, היעדר התחכום הקוגניטיבי אינו אומר שאין למתיס מורכבות רגשית. הוא, למשל, חש אשמה עצומה ביחס לאחותו ("הגה האפירה בגללי").

משכך הוסר, כמו בניתוח כירורגי, אותו חלק קוגניטיבי במוח; משהוסרה, באופן מטפורי, קליפת המוח של מתיס (כלומר אותו חלק במוח שאחראי על פעולות חשיבה מורכבות), מזדמנת לנו הקוראים הצצה בהירה לחלקים קמאיים יותר של הקיום. מתיס חש תדיר רגשי נחיתות עזים כלפי מי שהוא מכנה בלבו "החזקים והחכמים" ("מה עושים כשכל האנשים סביבך חזקים וחכמים? לעולם לא אדע"). הוא חש פגום ובתהייה מטפיזית – שמבליחה רק לרגע – הוא תוהה מדוע העולם בכלל בנוי כך? מדוע הוא, מתיס, קיים כפי שהינו ומדוע בני האדם האחרים הם כפי שהינם? הוא בעל יצרים עזים והוא מקנא ב"החזקים והיפים" על שיש להם אהובות. כשהוא נשלח על ידי הגה לעבוד בשדה של אחד האיכרים, ונכשל בעבודתו כי הוא אינו מסוגל לעבודה אפילו מעט מורכבת, הוא פוגש בשדה צמד אוהבים. "גם אני הייתי צריך לחיות ככה", הוא אומר לנערה, שבנחמדותה משיבה "עוד לא מאוחר מדי". אבל זה מאוחר מדי עבור מתיס, ולמעשה אף פעם לא היה "מוקדם" או "בזמן" בשבילו. היום המאושר בחייו הוא יום בו הוא מעביר בסירתו שתי נערות שנפשוּ באחד האיים באגם הסמוך לביתו. לא רק שהוא שהה בקרבתן של צמד נערות נחשקות, אלא שכל הכפר ראה איך הוא נחלץ לעזרתן באבירות והעביר אותן. ועם זאת, המשיכה הארוטית שלו היא עזה אבל תמיד מרוסנת ומתחשבת. ועל כך אומר דבר מה נוסף מייד.

בהצגת דמותו של מתיס איננו מוזמנים להסתכל עליו מלמעלה. ההיפך הוא הנכון. מתיס מאפשר לנו, הקוראים, לראות בבהירות את הרגשות הבסיסיים שמפעמים בנו, שכמו מוסתרים ב"שכבת השומן" של קליפת המוח. הניתוח להסרת החלקים המתוחכמים שמתבצע בספר מאפשר לנו לראות טוב יותר מה מתרחש בחלקים האחרים, המשותפים לנו ולמתיס. רגשי נחיתות, תלות עזה, תשוקות מיניות, רעב לאהבה, רהבתנות ראוותנית, פשוט נראים בצלילות יותר אצל מתיס משאצלנו.

הדמויות בספרו של וסוס טובות לב. זו נקודה ראויה לציון. אמנם מאחורי גבו ילדים קוראים למתיס "השוטה", וזה מכאיב לו. אבל, ככלל, הקהילה הכפרית הנורווגית סבלנית אליו מאד. הן האיכרים בסביבה, הן הבחורות הצעירות שהוא כמה אליהן, וכמובן אחותו, שנטלה אותו תחת חסותה. היא לעתים ממורמרת, אבל ככלל מטפלת בו במסירות. מעבר לעדות שיש כאן על מוסריותה המרשימה של הקהילה הנורווגית הכפרית, זו עוד נקודה שמונעת מהספר הזה להפוך למלודרמה. גורלו של מתיס הוא גורל טראגי, כפי שהשתלשלות העלילה תַראה לקורא, אבל אין פה נבלים. כמו בטרגדיה של סופוקלס, גורלו של מתיס ייחרץ בידיו שלו (אם כי החלק הזה במבנה הטרגדיה הקלאסית נראה לי תמיד האכזרי והמיותר ביותר).

והיעדר הנבלים, חשוב להדגיש, כולל את מתיס עצמו! רגשי החובה שלו כלפי אחותו, המצפון שמייסר אותו בפעמים שנהג בתוקפנות, הם חלק מהתפיסה האנושית העמוקה של הסופר הזה. לא רק תוקפנות ותשוקה שוכנות עמוק עמוק בתוכנו, אלא גם רצון לא להכאיב, אשמה ואהבה.

כל הרומן כתוב בצירוף לא שכיח של יובש וחום, ענייניות בצד אמפטיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: