פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מבקר התרבות האמריקאי, דוייט מקדונלד, טבע במסה מפורסמת בתחילת שנות הששים את המושג Midcult (קיצור של Middle Culture), כדי לתאר תופעה שניכרת לשיטתו בכל האמנויות. מדובר ביצירות שמבקשות למצוא פשרה בין תרבות ההמונים (Masscult) לתרבות הגבוהה (High Culture). מקדונלד התייחס ליצירות הללו בביקורתיות רבה (וכלל בהן, לשם הדוגמה, גם את "הזקן והים" של המינגוויי וגם את הציורים של נורמן רוקוול) וטען שאלה יצירות המתחזות ליצירות אמנות משמעותיות (לעתים, אפילו לרוב, בלי שההתחזות הזו מודעת ליוצריהם!). בין המאפיינים המעט מפתיעים של ה – Midcult מנה מקדונלד את כובד הראש המופרז, הכוונה המודגשת לעסוק ב"רציני" וכך לאותת לצרכן האמנות שלפניו יצירה "חשובה".
אני חושב ש"כוחו של הכלב", שראה אור לראשונה ב-1967, הוא יצירה מובהקת של Midcult. אך אוסיף לכך הסתייגות אחת לעוינות של מקדונלד: היצירות מהסוג הזה מכילות, לעתים קרובות, גם איכויות אמנותיות אמיתיות, בצד נפיחוּת, יומרניות והיעדר גדולה אמנותית טבעית אמיתית. וכך גם במקרה הזה.
עלילת הרומן, המסופר בידי מספר כל יודע, היא וואריאציה מערבונית המתרחשת באמצע שנות העשרים במונטנה, בצפון מערב ארה"ב. צמד אחים, ג'ורג' ופיל, מנהלים שם חווה משגשגת. ג'ורג' שתקן, פשוט ומופנם, פיל מסוכסך, משכיל, סרקסטי וכריזמטי. שני האחים כבר בסביבות גיל הארבעים שלהם והם רווקים. אלא שאז מתאהב ג'ורג' ברוז, אלמנה המנהלת פונדק בעיירה הסמוכה. לרוז יש בן בשם פיטר שהוא נער מבריק בעל גינונים נשיים. פיל, שלעג באכזריות לאביו של פיטר על גינוני בנו, הביא בעצם להתאבדותו. אבל רוז לא יודעת זאת. כשג'ורג' ורוז מתחתנים והיא נכנסת לחווה, מחליט פיל לעשות הכל על מנת להכשיל את הנישואים האלה. פיל שונא נשים ואוהב את אחיו והוא רוצה שהם יחזרו לחיות את חיי הגבריות הטהורים בחווה כלפנים.
ברמה אחת של קריאה לפנינו רומן טוב. תיאורי החיים בחווה והנוף מרשימים מאד. סוואג' יודע על מה הוא מדבר. הנטורליזם שלו, למשל זה שפותח את הרומן ומתאר סירוס בהמות, משכנע ("ראשית שיסף את תחתית כיס האשכים והשליך אותו הצידה; ואז חשף אשך אחד ואז אחר, חתך את הקרום הססגוני שעטף כל אחד, תלש אותו והשליכו למדורה"). עלילת הרומן בכללותה, במבט לא מדוקדק, מושכת לקריאה ומשכנעת אף היא.
אבל אט אט, במרוצת הקריאה, מצטרפים רשמים המעיבים על ההנאה ולבסוף הופכים את הקריאה לצעידה כבדה בבוץ טובעני: אתה בהחלט מתקדם, אבל הכל כבד ורעשני. ראשית, יש כאן תחושה של מודעות עצמית, כאילו הסופר מודע מדי לכך שהוא כותב "מערבון". פיל, באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, כבר לועג לפועלים שמשחקים בלהיות קאובויים: "הכל היה משחק, כמו שראו בסרטים, וזאת הסיבה לדורבנות ולרתמות עם פיתוחי הכסף שבגללם היו כולם מרוששים, לתקליטים של שירי בוקרים שקנו בכולבו 'מאנקי וורד' וניגנו בפונוגרפים שלהם. כבר לא היה להם מושג מה הם לעזאזל, הם לא ידעו מה חלום ומה מציאות". קל וחומר שהסופר, ארבעים שנה אחר כך, מודע לכך שהוא כותב דבר מה שהפך כבר לקונספט שחוק בתרבות.
שנית, יש יסוד מלודרמטי וקלישאי בולט ברומן. ניגודי האופי בין שני האחים חדים ומודגשים מדי. הקאובוי פיל קשוח ו"גברי" מדי. הסיפור על האישה שמפרה את האחווה הגברית קלישאי מדי. הגילוי ששונא ההומואים אולי בעצמו הומו נצפה מקילומטרים רבים מדי (כך בתחילת הרומן, ברמז עבה: "טוב, דבר אחד פיל היה יכול לומר לכם: שהילד הזה עם המפית על הזרוע הוא סיסי […] הוא לא ידע למה, אבל הם עוררו בו אי-שקט עמוק. למה לעזאזל הם לא יצאו מזה ונעשו בני אדם נורמלים?"). הקיום ברומן מאופר בכבדות.
וכאן המקום להתייחס לגורלו של הספר הזה בימינו. הספר ראה אור מחדש בארה"ב ב-2001 עם אחרית דבר של אני פרו, זו שכתבה את סיפור הקאובואים ההומואיים "הר ברוקבק", שהפך לסרט מצליח. גם במהדורה העברית מובלטת ההוצאה הזו מחדש: "כמו סטונר, 'כוחו של הכלב' הוא תגלית מחודשת של יצירת מופת".
גילוי מחודש של רומנים מהעבר מעיד פעמים רבות על ההווה ועל הצרכים של ההווה יותר מאשר על איכויותיו הסגוליות של הרומן ש"התגלה". במקרה המוצלח למדי של "סטונר", הפך סיפורו של בן האיכרים שדבק בספרות, לעלילה מעודדת ומנחמת לקהילת קוראי הספרות המצטמצמת בימינו. במקרה של "כוחו של הכלב" "הגילוי" של הרומן מעיד דבר מה אחר על זמננו.
אם בצפייה בסדרה "מד מן" התרגשו הצופים מהעישון ללא הפסקה ובכל מקום בסדרה שמתרחשת בשנות הששים, האפקט של ספרים כמו "כוחו של הכלב" הפוך: לא צפייה במה שכיום נעלם אלא הגילוי הנרגש שגם פעם, במקומות ובזמנים הכי לא צפויים כביכול, היו תופעות שניצבות כיום בלב הדיון הציבורי. בקיצור וללא עידון: גם במערב הפרוע היו הומואים! הספר הזה מתאים לזמננו, מתאים מדי, בגלל שפיל לא רק הומופוב אלא הוא גם שונא אינדיאנים ויהודים. בקיצור, הרומן הוותיק מספק לנו, המכורים, את מנת פוליטיקת הזהויות של זמננו כמו לפי דרישה.
יש יסוד מלודרמטי ב"פוליטיקת הזהויות" – החלשים הטובים והנרדפים מול הרעים החזקים הרודפים – ולזמנים מלודרמטיים מתאימה מלודרמה כמו "כוחו של הכלב".
מבקר חופשי 
תגובות
נורמן רוקוול לא נחשב בעבר או בההווה על ידי עולם האמנות האמריקאי והעולמי לאמן. הוא מאייר. מאייר מדהים אבל לחלוטין לא יכול להימדד בכלים של אמנות. ואילו הזקן והים בעולם הספרות בעבר ובהווה, ברור שכן, ללא קשר לביקורת.