- אני בהמבורג על מנת ללמוד קצת גרמנית. ביום ששי הייתה כאן הפגנה גדולה על שינויי האקלים. בימינו החידוד לפיו "כולם מדברים על מזג האוויר – אבל אף אחד לא עושה שום דבר ביחס אליו" הרי לא נכון. אלפים, אולי עשרות אלפים, צעדו ברחובות. הבנתי שזו הפגנה שגרתית, מדי ששי, אם הבנתי נכון. גם המארחת הגרמנייה שלי נזפה בי על כך שהותרתי את האור בחדרי דלוק, כשיצאתי במשך היום ללמוד. הנימוק לא היה שזה בזבוז של כסף: הנימוק שלה היה שזו צריכת אנרגיה מיותרת שפוגעת באקלים…
אני לא כופר בכך ששינויי האקלים כנראה מסכנים אותנו. אם כי צריך לזכור שיש לנו, בני האדם, חיבה גדולה לתחושות קץ. החיבה נובעת מכמה מקורות: העונג שבייאוש (שחלקו גם נובע מעצלנות: כשהכל אבוד, מה כבר אפשר לעשות?); השוויון שהקץ מבטיח לנו, כי מולו כולנו שווים, וכך מתקהות תחושות של טינה, של ריסנטמנט, שאני סבור שהן אוניברסליות, חזקות מאד ומודחקות מאד אצל כולנו.
בכל מקרה, למי שחווה את הבהלה, המגוחכת בדיעבד, של באג 2000, יש משהו מוכר מדי בבהלה הנוכחית ביחס לאקלים.
אבל אני רוצה לחדד עוד נקודה שההפגנה הזו המחישה לי ביחס לסוגיית האקלים: זו הפכה לאידאולוגיה. יש לבני האדם רעב גם לאידאולוגיה. כי זו האחרונה מלכדת אותנו ומעניקה לחיינו משמעות. כולנו נרתמים להצלת כדור הארץ. הנוכחות של בני נוער בתנועה למען עתיד הפלנטה ממחישה את אלמנט תנועת הנוער שיש בה; תנועת נוער עם אידאולוגיה מלהיבה.
זו, לטעמי, אחת הסיבות שהימין, בארץ ובחו"ל, עוין, בהכללה, את הפרויקט הזה. לו כבר יש אידאולוגיה. לאומית או, להבדיל, לאומנית או פשיסטית, דתית או, להבדיל, פונדמנטליסטית.
וכל זאת מבלי להכחיש את שינויי האקלים ואת החובה שלנו לברר מה היקפם ומה באפשרותנו לעשות על מנת למנוע קטסטרופות. גם לספקנים שבינינו: הרי שהסיכוי המסוים שאנחנו טועים, טומן בחובו סיכון כה גדול, שחובה עלינו לבדוק טוב טוב מהי האמת בסוגיה הזו.
2. אולי אראה את "האירי" של סקורסזה. אבל החיבה הזו של האמריקאים לסרטי מאפייה, לדמויות של פושעים, תמיד הייתה דוחה בעיניי. נדמה לי שהסוציולוג האמריקאי דניאל בל הוא מהראשונים שציין (בשנות החמישים, בספרו – אפרופו הסעיף הקודם – "קץ האידאולוגיה") את החיבה האמריקאית הזו לדמות הפושע כענף צדדי, פרברטי אמנם, של "החלום האמריקאי". האיש ש"עשה זאת" הוא אדם שהתנתק מהחברה באמצעות כשרונו, שמתבלט מעל ההמון ברכושו הרב, וכך הוא, בשינוי מסוים אמנם, גם הפושע, העבריין שמצפצף על החוקים.
וזה לא משנה לי אם זה "הסנדק" או "החברה הטובים" או "האירי". מה, בעצם, מעניין בחיי פושעים ורוצחים? מה חייהם צריכים לעניין את בן המעמד הבינוני כמוני? כמוכם? מדוע הפכה הדמות הזו למרכזית בקולנוע האמריקאי ובו בייחוד? כל זה ביזארי למדי, כשחושבים על זה (ללא ההסבר של בל).
מבקר חופשי 
תגובות
הסיבה העיקרית לכך שהימין עוין את המאבק נגד שינוי האקלים היא אותה סיבה שחוגי ימין התנגדו להגבלות על עישון. מעטה אידאולוגי דק של ערך החירות, ומתחתיו ערימת דולרים של בעלי עניין שמשפיעים על דעת הקהל, דרך "מכוני מחקר" וכדומה. חברות הטבק אז, חברות הנפט והרכב היום. זה כמעט הפוך מהסיבה שהעלית.
זה לא שהאנשים שמפיצים את המסר (בעבר – אין התחממות, היום – יש התחממות וזה לא נורא) הם עצמם, בדר"כ, מקדמים אינטרס אישי. אבל מי שמפמפם אליהם את המסר עושה זאת מאינטרס.
נתקלתי ברשימה של משפטן המקורב לליברטריאניות, בשם ג'ונתן אדלר, שיצא נגד הצימוד ימין-הכחשת אקלים. קומם אותו במיוחד טיעון שכיח כיום בחוגים המתנגדים להתערבות בנושא האקלים: שלצד מי שיינזק יהיו גם רבים שירוויחו, במקומות קרים,ולכן אין להתערב. דווקא כאידאולוג ימני, שהרכוש הפרטי גבוה במדרג ערכיו, זה טיעון שהוא כפירה בעיקר. אם פעולה כלשהי מזיקה לרכושו של מישהו (נניח, גורמת להצפת אי טרופי) הוא ראוי לפיצוי – ואין זה משנה כלל אם מישהו אחר בצפון הקר הפחית את עלויות החימום שלו הודות לה.
זה נכון, אני משער, שבעלי אינטרסים כלכליים, המקורבים לימין הכלכלי, מתנגדים להתערבות בפעילות כלכלית בגלל החשש לפגיעה ברווחיהם. וזה נכון גם שהם יכולים לפעפע את מסריהם גם לאנשים שאינם מוטבים של פעילות הרסנית מבחינה אקלימית.
עם זאת, העוינות של הימין לתנועה למען כדור הארץ נדמית לי רחבה הרבה יותר. והיא מכילה גם את הרכיב שהזכרתי. צריך גם להפריד בין ימין כלכלי לימין שמרני-דתי-לאומי, למרות ששתי האידאולוגיות הללו כרתו ברית.
הענף השני, הלא קפיטליסטי בהכרח או אף בהכרח לא קפיטליסטי, של הימין, כלומר זה המסורתי, שמרני וכו', מונע, לדעתי, מסיבות אחרות להתנגדות שיש בו לבהלת האקלים. וניסיתי להצביע על אחת הסיבות.
בכל מקרה, כפי שכתבתי בפוסט, הנושא בעל פוטנציאל להשלכות קשות מאד על עתידנו מכדי שאנשים יתבצרו בעמדותיהם.
המלצה חמה: אל תראה את "האירי". לא כי הוא מהלל פושעים, אלא כי הוא סרט משעמם. אך מעבר לכך, יש לי עוד כמה הסברים למרכזיות הפשע בקולנוע האמריקאי – חיי פושע מספקים לסרט הרבה דרמה. מה יותר דרמטי מרצח ועוד רצח ועוד רצח? בנוסף, הפושע הוא האינדיבידואל האולטימטיבי, שעושה מה שהוא רוצה. באמריקה יש גם יותר הערצה של הטיפוס ה"קול", המגניב והקשוח, מהמערבונים ועד בכלל.