אלו לא ביקורות. בראש ובראשונה כי קראתי חלק קטן מאד מהספרים המבוקרים. בנוסף: בחלקן (של האנטי-ביקורות) ייתכן כי הן מעידות עלי יותר מאשר על הספרים.
ספרים שאני לא אמור לבקרם במסגרת עבודתי אני זונח אם הם לא עובדים עלי יחסית מיידית. למה הכוונה "יחסית מיידית"? בסביבות ה- 50 עמודים.
1.
אולי חמש פעמים קראתי את הפתיחה של "הקול והזעם" של פוקנר (כעת בתרגום חדש של שרון פרמינגר ובהוצאת "פן"). רק בפעם החמישית הבנתי לאשורו מי נגד מי ומה (ומי) הולך(ים). את פוקנר ניסיתי פעמים רבות בעבר (רומנים וסיפורים קצרים). אף פעם ללא הצלחה. כעת חשתי דבקות מסוימת במטרה והמשכתי. אבל בסביבות עמוד 50 הבנתי שאני, בפשטות, סובל. בעיקר דילוגי הזמנים הרגו אותי. נכון, יש להם הצדקה ראליסטית, כי מדובר בתודעה של אדם שאינו בדיוק אדם נורמלי. אז מה? מה זו אשמתי? האם לא ניתן לייצג תודעה כזו בדרך פחות מפרכת? ומדוע בכלל קריאת ספר צריכה להיות עינוי? פיענוח סבלני של טקסט? מדוע לא בפשטות הנאה?
ואני חושד שלחלק מהקוראים האהבה לטקסטים האלה נובעת בדיוק מהקושי הזה. מהגאווה שלהם – המוצדקת! – שהם הצליחו לצלוח אותם. אבל ספרים קשים להבנה אינם אידאל קריאה. הם מחסום סנוביסטי יעיל, זה כן. ואילו לחלק אחר מהאנשים האוהבים טקסטים כאלה, אני חושד, ההנאה מהם נובעת מתפיסה סגפנית פרוטסטנטית של הקריאה (של החיים בכלל אולי). או סתם ממזוכיזם.
אני עדיין תחת הרושם הקשה של כישלון הניסיון החמישי שלי לקריאת "יוליסס" בקיץ האחרון. הפעם נשברתי אחרי שליש רומן (באחד הניסיונות הקודמים כבר הגעתי לשלושה רבעים ממנו). ג'ויס הרג את המודרניזם האנגלי והאמריקאי. זה האיש שלנו. את פוקנר, את דוס-פאסוס, את וירג'יניה וולף (שחוץ מ"גברת דאלוויי" המרשים מאד שלה לא צלחתי לא את "הגלים" ולא את "אל המגדלור". לאחרון אתן עוד ניסיון בקרוב).
אני בכלל לא מחשיב את עצמי ל"מודרניסט". אם כי הרבה הרבה פחות כפוסט-מודרניסט. הפוסט מודרניזם מגעיל אותי; המודרניזם, לעתים, פשוט מעצבן אותי. יש הבדל. אני, בעצם, איש המאה ה-19, אם כבר. אבל אם כבר מודרניסטים, אז פרוסט, בראש ובראשונה, ותומס מאן אחריו, ואיטאלו סבבו בסבבה, ואפילו לקפקא אני סולח. הוא, לפחות, לא מקשה את החיים בקריאה, רק בתוכן.
וכך כתב תומס מאן ב"פליקס קרול" (רומן בעייתי מאד מבחינה מוסרית, אבל, מה שבטוח, מובן, מהנה מאד לקריאה, חכם, ושוב: מובן): "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם".
2.
שמעתי כמה שבחים מופלגים על "אנטרקטיקה" של קלייר קיגן ("תשע נשמות", בתרגום תומר בן אהרון). קראתי אתמול את שני הסיפורים הראשונים (סה"כ כ – 50 עמודים בערך). נדהמתי. נדהמתי משנאת הגברים הבוטה ומחולשתם של שני הסיפורים האלה. הם לא עשו לי חשק כלל וכלל להמשיך. אלה סיפורים "מסריחים מאידאולוגיה", כמו שכתב פעם וולבק על המחלקות לסוציולוגיה בצרפת.
וצריך להבין: סיפורים שמוטים אידאולוגית (כאן לפחד מגברים ולשנאה כלפיהם) אינם בעייתיים בגלל האידאולוגיה הבעייתית. לא בעיקר, בכל אופן. הסיפורים האלה, בעלי "טנדנציה", כמו שאמרו פעם בביקורת הספרות העברית, בעלי נטייה והטייה, פוגמים אנוּשות בתחושה שלנו כקוראים שאנחנו במגע עם החיים, תחושה קריטית לחוויה הספרותית. זאת משום שאנו חשים בחריפות את נוכחות הסופר או הסופרת שברר לנו פרטי מציאות על מנת להתאים אותם לאידאולוגיה שלו ובכך הרג את המגע עם המציאות הלא נגועה, את החִיוּת שמפעפעת בסיפורים ראליסטים גדולים, את התחושה שאנחנו מביטים במראה מצוחצחת במיוחד, מבריקה, של הקיום.
נכון, ישנה דיאלקטיקה עדינה בסיפורת ראליסטית בין פעולת הייצוג לבין פעולת העיצוב האמנותי, אבל חייבת להישמר לכידת חיים אמתית בפרוזה על מנת שהיא תמשוך לקריאה (שתמשוך אותי לקריאה, על כל פנים). בשני הסיפורים של קיגן ניכרה התערבות גסה של הסופרת בחומרי החיים שלה, הולכתם בכפייה לכיוון הרצוי לה. והם מתו בשִבְיה.
3.
קראתי סוף סוף את התרגום המעולה של המשורר נח שטרן למסותיה של וירג'יניה וולף. אלו נכללו בקובץ תרגומי ורשימות נח שטרן שראה אור לפני למעלה משנה, כמדומני, בעריכת דבורה הנגבי ב"עם עובד" תחת הכותרת "פס רקמה צר". לא אדבר כאן על כל הסיפור הטרגי של שטרן ולא על תרגומיו לאליוט, שגם כלולים בקובץ. רק אומר, שקריאת מסותיה של וולף בתרגומו מהנה מאד, אין תחושה של קריאה במוצג היסטורי, אלא בתרגום משובח של איש שיודע עברית היטב.
המסות נהדרות. הן אינן אותו דבר מדהים שהבטיחו לי קוראים שאני מעריך כשדירבנו אותי לקרוא את הקובץ חזור ודרבן. נתקלתי בקומץ ספרי ביקורת מרשימים בהרבה. אבל וולף מאד מעניינת לפרקים, יש לה הגדרה מאלפת על מה כותבי רומנים עושים בעצם, למשל, שאביאה בהזדמנות.
לעניין הפוסט הזה חשובה הכותרת שנתנה וולף לספרה: "הקורא המצוי". והיא מנמקת, בעקבות אימרה של סמואל ג'ונסון: התגובה של הקורא הלא מלומד היא התגובה החשובה לדברי ספרות, כי הוא מגיב באינסטינקט מיידי למעלות ספרותיות ולפגמים ספרותיים.
בהתאם לכך, מסותיה של וולף כתובות בבהירות ובחן ובתבונה רבים. בלי עומס למדני ובלי עיקום שכל ישר, למדני גם כן לעתים, אבוי.
אם כל ספריה היו כתובים כמו מסותיה, לא הייתי מחמיץ אף אחד מהם.
מבקר חופשי 
תגובות
אריק, תודה על ה"אנטי ביקורת" תודה ששיתפת בהרהוריך .לאחרונה הנחתי ספר בלי לסיימו, (למרות הביקורות האוהדות על הסופרת) מדי פעם קורה שמתקשה לעקוב אחר זרם התודעה של הכותב, (ותוהה אם משהו לקוי אצלי בהבנת הנקרא)
אני מזדהה עם כל מילה,וניסחת את הביקורת בהכי עדינות שאפשר,את הקול והזעם לא צלחתי מעבר ל 20 עמודים את אבשלום אבשלום מצאתי את עצמי קוראת את אותו עמוד ראשון -שני שוב ושוב
אני מחשיבה את עצמי כקוראת למרחקים ארוכים עם סיבולת גבוהה(הכוונה שגם אם ספר לא זורם אבל הוא מדבר אלי באיזשהיא צורה אני אסיים אותו מן כבוד לספר ולסופר) אבל ו פוקנר היה ממש סבל וסליחה לכל רשימות ה must read
את הכתיבה שלך עצמך לא היית מגדיר פוסט מודרנית? סליחה על עירוב התחומים. (אני קורא מצוי, קראתי את "מדוע איני כותב").
שלום דודי, עד כמה שאדם יכול להעיד על עיסתו: את כל החלק של ה"אוטו-פיקשן" בספר שלי אכן ניתן לכנות פוסט מודרני. אבל הוא לא מהותי, בעיניי. ההתכוונות שלי הייתה לספרות שמבקשת לחשוף דבר מה במציאות, כולל ב"אני". לכן הוא קשור יותר בעיניי לספרות הוידוי, למסורת של דוסטוייבסקי וברנר וכו'. להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן.
בכל פעם שאני מספר שקראתי את 'יוליסס' ואפילו נהנתי ממנו אני מרגיש לא בנוח. כאילו עלי להתנצל על פלצנות וגבהות מצח. קראתי אותו לראשונה בזמן שירותי הצבאי והבנתי בעיקר את המסגרת הכללית של העלילה וההתרחשות היומיומית. בפעם השנייה, מספר שנים אחר כך, הכל שטף וקלח ואפילו צחקתי כמה פעמים בקול רם. 'יוליסס', כך מסתבר, הוא ספר נורא מצחיק. לפעמים אני שב וקורא פרקים ממנו. ספר חיים כזה שבכל פעם שאקרא בו אגלה דברים חדשים. מודה, רכשתי את הספר בעיקר הוא הוא עב כרס ונחשב קשה ומאתגר. כמו הבחור ההוא שרץ מרתון בפחות משעתיים כדי להראות לכולם שזה אפשרי. בחיי שנהנתי מהדרך. זרם התודעה הקיצוני התיישב לי בול בתוך הראש, ואפילו זיהיתי תבנית מחשבתית המאפיינת כל דמות. רוב ספרי זרם התודעה האחרים, ניסיתי כמה כאלה, לא התקרבו אפילו לרמה של ג'ויס. במקרה הטוב הם היו חיקוי חביב, במקרה הגרוע הם היו עילה לכתיבה רשלנית.
אודי, היו קטעים רבים ב"יוליסס" שהרשימו גם אותי. ג'ויס הוא אמן גדול, אין לי ספק בכך, ולא רק בגלל "הדבלינאים" ו"דיוקנו של האמן כאיש צעיר". אבל אני לא הרגשתי שאני מוכן לשלם בהרבה קטעים שאיני מבין עד הסוף ולהשלים את הקריאה.
למדתי את פוקנר באוניברסיטה, ב"ספרות אמריקאית" אצל פרופ' צפירה פורת, שהלכה לעולמה החודש. כתבתי עבודה על "הקול והזעם", היה קשה להיכנס לעולמו – אבל מתגמל! אני רוצה להזכיר כאן את המורה הנהדרת יהי זכרה ברוך. – אולי לפעמים צריך מתווך לספרות גדולה.
וכמו אודי לעיל – קראתי את "יוליסס"", לאט אבל במלוא הקשב – ואהבתי. ותגובות חברי בפורום המתרגמים ז"ל היו של תמיהה ואי-אמון. וכמובן את "דבלינאים" ו"דיוקן האמן כאיש צעיר".
ואת הטורים המעניינים שלך אני קוראת תמיד, ובוחרת רבים מספרי הקריאה שלי על פי המלצותיך, אז אולי מזלי שהיכרתי אותך אחרי שגמרתי ללמוד…
קודם כל, טוב שהזכרת את מורתך.
אני גם לא רוצה להיות המעודד של נמיכות מצח, חלילה. מספיק קוראים שאני מעריך את דעתם אוהבים את פוקנר ולכן הדגשתי שזו לא ביקורת על הספר.
כן רציתי לדבר מעט בגנות תפיסת "הספרים הקשים" כמעלה בפני עצמה. קושי הוא מגרעת בעיניי. לעתים, אכן, בלתי נמנעת, ולעתים תכונות אחרות של היצירה מכפרות עליו.
ואני מודה לך על האמון שאת נותנת בביקורות שלי ואני מקווה שהן לא יסטו אותך מקריאת ספרות טובה באופן משמעותי 🙂
בחרת מילה מעניינת לתאר את מה שעושה לך הפוסט מודרניזם (זה המהותי, אם לחדד על פי התגובות). מאוד מעניין אותי לשמוע מה מגעיל אותך בפוסט מודרניזם? כשאני משתמש במילה הזאת בהקשר של ספרות זה רק לגבי ספרים שהליבה המוסרית שלהם נדמית לי רקובה, למשל 'אנטרקטיקה' שלא 'קראתי נשמע מהתיאור שלך ספר דוחה, אבל לא נראה לי שזה המקרה.
פוסטמודרניזם מגעיל מבחינתי הוא משני סוגים: א. יצירות שמתייחסות באי כבוד להתנסות האנושית, לקיום הטראגי, יצירות עולצות או כאלו של ייאוש עולץ, שלא עברו את המנהרה של הסבל או שאינו מתייחס בכבוד אל הסבל האנושי. ב. יצירות ריקות שכולן משחק צורני, כגון פרודיות על סגנונות אחרים.
אתה קורא ספר רק לשם ההנאה?
אולי אפשר ללמוד ולהחכים גם מספר שהקריאה בו קשה בפרט כאשר מדובר באחד שלדעת רבים וטובים הוא יצירת מופת/חשוב/קלסיקה.
אתה לא חושב?
צריך להבחין בין עבודתי כמבקר לחוויות קריאה "סתם". כקורא "סתם" אני חושב ששטף הקריאה הוא ערך אסתטי חשוב מאד. צריכה להיות סיבה טובה מאד מאד לסופר להציב מהמורות ומעקשים בקריאה. קריאה היא לא סבל ואני לא פוריטני מסתגף בקריאה. בדיוק נגד התפיסה המודרניסטית הזו יצא הפוסט שלי. נכון, יש לעתים קריאה "קשה" מעט או הרבה ומתגמלת. פרוסט, בעיקר בהתחלה, פחות נוח לקריאה. אבל זה שווה את זה.
לגבי עבודתי כמבקר הרי ששומה עלי להכיר תופעות ספרותיות חשובות. ולכן, אולי, אנסה בעתיד לקרוא עד תום את "הקול והזעם". אם כי גם העובדה שאני מבקר לא מחייבת אותי לסבול לאורך זמן רב מהסביר.