מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי מאד לא להחמיץ את הרומן הזה. למשל, כמה יופי ישנו כאן בתיאורים, ובעיקר בתיאורים כפי שהם נמסרים מבעד למנסרת התודעה האנושית, אחד מיתרונותיה הגדולים של הספרות. "הבוקר עולה מתוך אפלת הלילה, מרומז באפרוריות, מלווה בקריאתם הנרגשת של השחרורים ובצריחות עורבים שעוברים מעל לצמרתו המתקרחת של עץ הפקאן בדרכם אל המערב, שעדיין חשוך. ההדרים, מסועפי ענפים ועמוסים בפריים שטרם הבשיל, מזיעים מטל הבוקר, וריח של פרווה רטובה עולה מהאדמה המדושנת בקומפוסט".

הרומן מסופר במיומנות טכנית מרשימה ומענגת מבעד לשלוש תודעות של בני משפחה אחת. חלק אחד מסופר בגוף שלישי דרך תודעתו של נתי, האבא, שב-2014 סועד את אשתו רינה החולה. נתי הוא חקלאי ודבוראי במושב באזור רחובות. בפתח הרומן הוא מוצא את אשתו מעולפת בחדר השינה שלה (הם ישנים בחדרים נפרדים, עדות לריחוקם בהווה, אבל נתי בכל זאת סועד אותה). מצבה מידרדר במהירות והיא נפטרת. התודעה השנייה היא זו של עמליה. גם החלק הזה כתוב ברובו בגוף שלישי, אבל בסוף כל חלק שעוסק בה (וזו דוגמה למיומנות הטכנית של בר-גיל, ששומר כאן על עקביות צורנית) מצוי דיאלוג, בדרך כלל דיאלוג שלה ושל אמה שהיא נזכרת בו בהווה, ב-2014. עמליה, בשנות השלושים לחייה, נמצאת במערכת יחסים ממושכת עם גבר שגילו כגילם של הוריה בערך והיא חשוכת ילדים. היא אוהבת את הוריה מאד אבל גם קשורה מאד לאחיה, אורי, הכבשה השחורה במשפחה. בחלק השלישי (החלקים מפוצלים לאורך הספר ואנו חוזרים אליהם בסדר קבוע: נתי, אורי, עמליה וחוזר חלילה), מספר בגוף ראשון אורי את סיפורו, שמתרחש ב-1999. זהו סיפור פעולה נמרץ ומותח על שתי גניבות גדולות שאורי הגה וביצע בעזרת שותפים. אורי הוא "בן טובים" שהידרדר לעבריינות וכמה מהרגעים החזקים ביותר בספר אינם עוסקים דווקא בתיאור הגניבות, אלא נמצאים בחלק של נתי ובהם נזכר נתי בסימנים המוקדמים המובהקים לחריגותו של אורי, מילדות ונערות, והאכזבה המרה שהנחיל אורי לאמו, מחנכת ואחר כך מנהלת בית ספר. הכאב וההפתעה של ההורות כשמתגלה שהבן שלנו אינו הבן שייחלנו לו מוצג כאן באופן רגיש וחריף. אורי, כפי שמספר קרימינולוג אחד לנתי, הוא עבריין "מבית טוב", מאותם "נערים בעלי פוטנציאל, אינטליגנטיים, כישרוניים, אבל לא המקובלים ביותר, לא מלכי הכיתה, כאלה שאי-ההעפלה שלהם לפסגה מצטברת אצלם לתסכול, ולא פעם הם מוצאים לעצמם חברה חלופית, וכך נפתח לפניהם 'הנתיב לעבריינות'".

כך, שלמעשה, ישנה ברומן הזה הלחמה של שלושה סוגי רומנים לפחות. החלק של נתי משופע בתיאורי טבע ותיאורי עבודה חקלאית בטיבה. הוא מזכיר במעט את הפרוזה הגדולה של ס. יזהר, שממוקדת באותו חבל ארץ וכוללת תיאורים ליריים שלו. החלק של עמליה הוא רומן פסיכולוגי משפחתי סטנדרטי יותר בטיבו (כמובן, גם בחלקים בהם נזכר נתי ביחסי אורי ואימו וכן ביחסים אחרים במשפחה ישנו מהז'אנר הזה). ואילו החלק של אורי הוא רומן פעולה מהוקצע, קצבי וכאמור מותח. השילוב בין הז'אנרים מעניק לרומן את הנמרצות העלילתית מחד גיסא (סיפורו של אורי) ואת היופי האסתטי, הסטטי יותר בטיבו, של לכידת נופים ומצבים אנושיים ברשת מילים מדויקת ומנופּה. ההלחמה הזו של שלושת הז'אנרים, הריתוך שלהם, בוהקת בכמה מקומות במיוחד לאורך הטקסט. למשל, כשאורי תורם כליה לאימו, אימו שסירבה לבקש זאת ממנו, ולאחר תרומת הכליה זוכה בחנינה ובשחרור מוקדם מהכלא (זו לא תהיה ישיבתו האחרונה בכלא), אנחנו תוהים, כפי שתוהה אימו, האם מעשהו היה אלטרואיסטי או שהוא כיוון לתוצאה הזו. בכלל, וכמוזכר, כל הנושא הכאוב של ילד שמפתיע לרעה את הוריו באשר לאופיו, תורם לכוח הרגשי העז של הרומן.

ה"שבעה" על האם מזמנת באופן נדיר את שלושת בני המשפחה יחד. אורי משוחרר מהכלא לשבוע האבל. אבל ייתכן, למרות כנות האבל שלו על אימו, ובעוד דוגמה לאמביוולנטיות העמוקה של אישיותו, שהוא עדיין זומם משהו.

אם יש לי הסתייגות אחת מהרומן הרי שגם היא נוגעת להלחמה הזו. ההלחמה הזו נעשית היטב, והיא מעניקה כאמור לרומן את הדינמיות שלו ואת המורכבות שלו, אבל לעתים היא עדיין נחווית כהלחמה, או כהשתלה של איבר זר. התיאורים הפסיכולוגיים הרגישים, כמו גם תיאורי הטבע והסביבה החקלאית היפהיפיים, האפיים, כמו מבקשים לדחות מעליהם את ההשתלה של האיבר הזר, של סיפור הפשע. הוא אמנם מסופר במיומנות, אבל הוא בכל זאת גס מעט בהשוואה אליהם.

אבל כל זה זניח יחסית. מאז רומן מוקדם מצוין שלו, "פרסה וכינור" (2005), אני משתדל לעקוב אחרי ערן בר-גיל והרומן הזה מבסס את הערכתי שהוא אחד מהסופרים הטובים שכותבים כיום בארץ.