פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"בית הקפה שלנו" ראה אור ב-1988 והוא הרומן האחרון של נגיב מחפוז, הסופר המצרי שזכה בנובל באותה שנה בה ראה הספר אור. בשנים האחרונות ראתה אצלנו אור בהוצאה מחודשת הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שלושה כרכים שראו אור בין 1956 ל-1957. באחרית הדבר לטרילוגיה הזו ציין פרופסור ששון סומך (שנפטר לאחרונה וזכרו לברכה) – סומך שהוא חוקרו המובהק של מחפוז, אחד מהתורמים המרכזיים להפצת שמעו בעולם וגם אחד המתרגמים של "בית הקפה שלנו" – שהיא כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני כשלוש שנים (1924-1927) ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. ביצירת המופת הזו של מחפוז, בטרילוגיה, יש לטעמי דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה המתוארת בסיפור), בה ניתנת למחפוז האפשרות הן לפרישה אידילית של שגרת החיים והן לפרישת דקויות הרגש, המחשבה והמעשים של גיבוריו, טובים יותר.
לאור כל זה, לאחר כל זה, המפגש עם "בית הקפה שלנו", שעלילתו נפרשת מ-1915 ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, וכל זה בפחות מ-200 עמודים, מצריך התכווננות של הקורא. הקצב כאן אחר לחלוטין. אבל אחרי ההתכווננות לקצב המהיר, היצירה הזו מעניינת, אם כי אינה מופתית.
היצירה מתמקדת בארבעה חברים, שנפגשו בגיל חמש בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר וחברותם מתמידה עד זקנתם, כשבעשורים האחרונים הם נפגשים בבית קפה בשכונה למעין "פרלמנט" ומכאן לקוח שם הרומן. הארבעה, שלמדו יחד בבית הספר, באים, עם זאת, ממעמדות שונים. שניים מהם באים מהמעמד הבינוני הנמוך. הראשון מבין אלה הוא סאדק, שבא ממשפחה אדוקה ובצד אדיקותו שלו נושא מילדותו חלום להתעשר, חלום שמתגשם במידה רבה. השני הוא אסמעיל, המבטיח שבין החברים מבחינת הצלחותיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכות גורלה של המפלגה (שאחרי מהפכת הקצינים ב-1952 נאצר פיזר אותה) הפכו גם להיות תהפוכות גורלו. ואילו שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ומעריץ של נאצר וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, חיי סמים, שכרות ונשים.
כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הנ"ל, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. מחפוז רואה את הסופר כ"צופה לבית ישמעאל". ויש תיאורטיקנים של הספרות, כמו פרדריק ג'יימסון, שתופסים את כתיבתו כמייצגת של "ספרות העולם השלישי", ספרות שכורכת כריכה הדוקה כזו בין הפרטי ללאומי. בשנים האחרונות אני מהרהר במחשבה המסחררת שאם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית (כפי שתפסו אותה כמה מאבות הסוציולוגיה: אוגוסט קומט ואמיל דירקהיים), תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת; מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות השמונים והתשעים הוא הוא החילון האמיתי. ואכן אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי כאן: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". על מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, בצד הלאומיות, באה גם "התרבות", שהיא דת בפני עצמה שמערבת פילוסופיה ואסתטיקה ("לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה […] התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו"). במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סבּרי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-1952, שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". ובשנות השבעים, כאשר טאהר, הנאצריסט, מתאהב באנוואר, צעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין וואקום: וכשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, תהליך חילון חריף בפני עצמו כאמור, עולה הדת בחזרה.
מעניין מאד לקורא הישראלי לקרוא על מאורעות מוכרים לו היטב מצדם השני: על עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; על תפיסת מלחמת יום הכיפורים כהתגברות על ההשפלה הזו, כניצחון; על היחס להסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).
כתיבתו של מחפוז מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד. הן שתיים מארבעת מוקדי הספר: "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". הוא מספר לנו על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם.
קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים. כגון: "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מספר לנו מחפוז ש"הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד". אבל למרות ההכרזה המנחמת הזו, אחד החברים מלין על אשתו שכבר אינה חטובה כבעבר: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי". כנראה שגם לליברליזם המצרי יש גבול.
הרומן מסתיים בחגיגות שבעים שנה לחברות בין הארבעה: "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה […] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".
מבקר חופשי 