אני קורא כעת את "לעולם אל תיתן לי ללכת", של חתן הנובל קזואו אישיגורו. הרומן ראה אור ב-2005 ותורגם כעת ב"הספרייה החדשה" על ידי אלינוער ברגר, תורגם היטב.
יש לי חוסר היכרות עם אישיגורו וזו הזדמנות לצמצם אותו מעט.
והנה, עד עמוד תשעים בערך, לא ברור לקורא מדוע הגיבורים מכונים "תורמים". ברור שיש שם עניין גדול, וכנראה אפל – אבל זה לא ברור.
זה אמצעי ידוע של כותבי פרוזה, להשהות את מסירת המידע המלאה על מנת ליצור מתח אצל הקורא. וזה אמצעי שיותר ויותר אין לי סבלנות אליו. הוא מבליט אופי משחקי מסוים שיש לקריאה, שגם לו אין לי סבלנות. אם יש לך דבר מה לומר – דבר ברור. כששבתאי פותח את "סוף דבר" (במקרה הרציתי עליו השבוע אז הדוגמה הזו התבהקה מול עיני) הוא כותב "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, נפל על מאיר פחד המוות". כך, בום טראח. בלי הקדמות, בלי משחקים. הנושא הגדול של "סוף דבר" מונח לפתחנו בעמוד הראשון. אני חושב שכמעט כל הסופרים שאני אוהב, אלה שאני מחשיב כגדולים ביותר, לא משתמשים באמצעי הזה, הנחות.
נכון שאישיגורו הוא סופר מתוחכם ולכן הוא מעניק הצדקה נוספת למיהמוה המידע, בכך שגם הגיבורים עצמם מתוודעים רק אט אט למה זה אומר להיות "תורם". אבל זה בגלל שהוא אכן סופר מתוחכם שיודע שעיכוב מסירת מידע לא מנומק מספיק ירתיע את הקוראים. ועדיין יש כאן את העיכוב הזה.
הכה נפוץ. כה מעצבן.
מבקר חופשי 
תגובות
באופן כללי אני שותף לחוסר הסבלנות, אבל דווקא במקרה של התורמים לא היה לי את זה, אולי כי זה היה ברור מאליו ולא הרגשתי שהוא מסתיר משהו.
אוהוֿ אפשר לפתוח פה תיבת פנדורה שלמה של אמצעים אמנותיים בספרות וכיצד להמנע מהם במידת הצורך.
הכל תלוי כנראה איך כותבים.
קראתי לא מזמן ספר אוטוביוגרפי של מישהי שכתבה למקוטעין. פרקים קצרים, פתאום מדלגת על 30 שנה ופתאום חוזרת אחורה 15 שנה. ככה באמצע הסיפור. אותי זה עיצבן. אבל יש מלא סופרים שכותבים ככה וזה דווקא מרתק.
אולי השאלה היא אם יש מטרה לכתיבה כזאת מעבר ל״למתוח את הקוראים״. האם כתיבה חייבת להיות מכוונת-קורא?
אשמח לשמוע ממך עוד דברים מעצבנים בספרות.אותי ,למשל,מעצבן שיש בספר עשרות דמויות ואי אפשר לזכור אותן.בעמוד הראשון הסופר יכול לדבר על רמי ורק בעמוד השלושים לחזור אליו אחרי שהופיעו עוד דמויות ואני לא יכול לזכור מי זה רמי.
עוד סיבה לאהוב את דון קישוט.
יש ספרים בודדים ביותר שבהם רשומות כל הדמויות בתחילת הספר כך שאפשר לדעת מי נגד מי ולמה.
אני דווקא לא הרגשתי שעושים לי טריק נחות, והעובדה שהדברים לא מוסברים בצורה מפורשת משתלבת לדעתי היטב עם האווירה הכללית שיש בה משהו מיסתורי ועצוב.
מאוד סקרן לשמוע את דעתך על הספר כשתסיים אותו.
תודה רבה על תגובותיכם.
אריק, זה אחד ה"שטיקים" הקבועים של אישיגורו. גם ב"שארית היום" המפורסם וגם ב"האמן של העולם הצף" הקורא מבין רק עמוק עמוק בתוככי הספר מהו העיוורון של גיבור הספר, וזו הפואנטה שמצדיקה כביכול את הסיבה לכתיבת הרומן.