שתי הערות:
1. אחרי 36 דקות לתוך הסרט של סקורסזה על דילן נמאס לי לגמרי מדילן הזה שלכם, שאף פעם לא מתתי עליו. עם הכתיבה הלא-קונקרטית, החמקנית, "הפיוטית", המנייריסטית, כר פורה לגידולה של עמקות-מדומה. הסרט (המשודר בנטפליקס) הזכיר לי למה לא אהבתי את האוטוביוגרפיה שלו, שתורגמה – החמקנות הזו, היעדר הקונקרטיות, ולמה מאד אהבתי את הפרודיה שעשה עליו וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני" (בו אחת הדמויות "מפרשת" את ה"עמקות" של "Just like a woman"), שהוקרן שנתיים אחרי הטוּר המאוס הזה מ-1975 (על פי 36 הדקות – אולי אאזור כוחות להמשיך), מלא עליצות מעושה, שהסרט מתאר. ונמאס לי גם לגמרי מסקורסזה שלכם, שכבר כמעט שלושים שנה לא עושה סרט ראוי. עם כל האובר-אקטינג המינימליסטי של השחקנים, כי הרי יש גם שחקנים בסרט, חלקו בדוי (כן, אוקסימורון; הם *מדגישים* את הטבעיות של המשחק שלהם).
2. בסוגייה החוזרת ונשנית בדבר היחס בין ניטשה לנאציזם לא מצאתי אמירה פשוטה ונכונה יותר מזו של אחת הדמויות ב"החלקיקים האלמנטריים" של וולבק, דמות אהודה של מורה יהודי:
"בפנימייה של תיכון מו גילם ז'אן כוהן את החוק המוסרי, ולא היה בכוונתו להשתמט מכך. בעיניו, השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם".
נכון, ניטשה היה הוגה מורכב וגדול. נכון, הוא היה פילושמי. נכון, הנאציזם – בשפתו של ברנר על שימוש קלוקל בניטשה בפי משורר בן זמנו – "ראה את אחוריו של ניטשה, אך את פניו לא ראה". הכל נכון. אבל יש גם פשט. והמתקפה על המוסר אצל ניטשה היא הרת אסון. בין אם היא צודקת. אך היא לא צודקת לחלוטין. בהחלט לא. המוסריות היא אינסטינקט לא פחות מאי המוסריות, לא "רסנטימנט" בלבד. כפי שטענו ברנר ב"שכול וכישלון" ושופנהאואר לפניו.
מבקר חופשי 