מספרים על תומס מאן שנשאל מה דעתו על המינגוויי וענה שהוא עדיין קורא בטאקיטוס, ההיסטוריון הרומי המבריק, בן המאה השנייה לספירה, ולא הגיע עוד להמינגוויי. אכן, רבים הספרים הישנים הטובים ואין מה לרוץ לקנות בהכרח ספרים חדשים. אבל שבוע הספר, בכל זאת, מה גם שהרשימה שלהלן מכילה קלאסיקות שראו אור בהוצאה מחודשת. אז הנה כמה ספרים מעניינים שראו אור (או הוצאו לאור מחדש או ראו אור בתרגום חדש) בשנה האחרונה:
"תודעתו של זנו", של איטאלו סבבו ("מִפרשֹים") – קלאסיקה איטלקית מראשית המאה ה-20, הקומדיה של הנוירוזה.
"אדולף", של בנז'מן קונסטאן ("כרמל") – נובלה פסיכולוגית קלאסית על אהבה שלא עלתה יפה.
"מעבר", של רייצ'ל קאסק ("מודן") – החלק השני בטרילוגיה (העומד בפני עצמו) של הסופרת הקנדית בת זמננו. אוטו-פיקשן בלי ה"אוטו", כלומר כשהעצמי הוא רק המאזין לסיפורי אחרים.
"לֶס", של אנדרו שון גריר ("פן/ידיעות ספרים") – למרות שזכה ב"פוליצר" ב-2018 הרי שזה ספר מצחיק מאד.
"ממה עשוי התפוח", שיחות עם עמוס עוז שערכה שירה חדד ("כתר") – ישנם שם כמה ניסוחים מעניינים מאד על הספרות ועל החיים.
"גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו (בהוצאת "כינרת זמורה ביתן") – מסות ביקורת מענגות ומאלפות.
"גשם חייב לרדת", קארל-אובה קנאוסגורד ("מודן") – החלק החמישי באפוס האוטוביוגרפי של קנאוסגורד עוסק בשנותיו בעיר ברגן, בשנות העשרים שלו, כשניסה להיות סופר.
בסיפורת המקור אני ממליץ על "אנשים כמונו" של נעה ידלין ("כינרת זמורה ביתן"), "האחרות" של שהרה בלאו ("כינרת זמורה ביתן") ו"שלוש" של דרור משעני ("אחוזת בית").
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על ההמלצות.
לא ידעתי שהתפרסם הכרך החמישי באפוס האוטוביוגרפי של קנאוסגארד.
בדרכי ל"מיגדלור".
מותר להוסיף המלצה? ספרה האחרון של גיל הראבן, "מיניאטורות מקראיות". קופסת פרלינים מתוקים-מרירים ונפלאים. קובץ של סיפורים מקראיים מנקודות מבט מפתיעות ואנושיות מאוד.
תודה על ההמלצות