מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה מ-1923 הוא יצירת מופת. ומה שנדיר אף יותר: יצירת מופת קומית. אֶטורֶה שמיץ, "איטאלו סבֶבו" הוא שם העט שלו, נולד למשפחה יהודית בורגנית בטרייסטה ב-1861, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית (עובדה חשובה בגין הקשר של הרומן לתרבות הגרמנית של התקופה, ובראש ובראשונה לפסיכואנליזה).

הרומן כתוב כווידוי שנמסר על ידי זנוֹ קוֹזיני, בורגני טרייסטיאני מזדקן, לפסיכואנליטיקאי שלו. 46 שנה אחר כך יעשה פיליפ רות שימוש דומה באמצעי הזה ב"פורטנוי", אבל ב-1923 היה סבבו מראשוני הסופרים שהגיבו לתיאוריה החדשה העולה מוינה. יחסו של סבבו (ובהמשך של גיבורו) לפסיכואנליזה עוין. בראש ובראשונה משום העובדה הפשוטה שהפסיכואנליזה מבטיחה ריפוי וזנו לא נרפא.

דרך אחת להבין את ההישג הגדול של סבבו ברומן הזה היא לומר שסבבו מציג את הנוירוזה כקומדיה, או כותב את הקומדיה של הנוירוזה. אילו אחד המטופלים המפורסמים של פרויד, נגיד "איש הזאבים", היה בעל כישרון ספרותי, ולא רק זאת אלא גם בעל חוש קומי מפותח, אולי אף הוא היה כותב רומן כזה. הקומדיה של הנוירוזה נוכחת בכל פרקי הספר. אם זה בפרק הפותח המתאר את ניסיונות הגמילה מעישון האומללים של זנו (שמעשן ללא הרף "סיגריות אחרונות"), אם זה בפרק המתאר כיצד בבית ובו ארבע בנות מצא את עצמו זנו מתחתן דווקא עם זו שהכי פחות מצאה חן בעיניו, אם זה בפרק המתאר את יחסיו מלאי אי ההבנות עם הפילגש שלו ואם זה בפרק שמתאר את פעילותו המסחרית הכושלת. הנוירוזה של זנו, אליה הוא מתייחס כ"מחלתו" או "מחלתו המדומה", היא בעלת שלוחות רבות: ההתמכרות לעישון היא חלק ממנה, המיניות האובססיבית שלו היא חלק אחר, חוסר יכולתו להשלים עם המציאות היא חלק נוסף (למשל, להשלים עם כך שגיסתו היפה אינה אוהבת אותו ולעולם לא תאהב), ההתנודדות בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון הוא עוד חלק, חוסר החלטיות (הוא עבר בלימודיו מהפקולטה למשפטים לפקולטה לכימיה ואז שוב למשפטים, שגם בהם לא עסק לבסוף) גם הוא מאפיין שלה והבטלה שספק נכפתה עליו וספק נבחרה על ידו (נכסיו מנוהלים על ידי אחר) גם היא קשורה לנוירוזה הזו. יש יסוד איטלקי-רך בספר. בראש ובראשונה הדבר מתבטא בהפיכת הנוירוזה לקומדיה (קפקא ותומס מאן כתבו על נושאים קרובים כאלה ביתר קדרות וחומרה). אבל הרכות "האיטלקית" מתבטאת גם בדרכים נוספות. אצל סבבו שותפים עסקיים מרמים אותך בחיבה, גברים בוגדים בנשותיהם אבל עם ייסורי אשמה, פילגשים מצודדות אינן רוצות כסף ממאהביהן כי אם אהבה, מתאבדים כביכול בעצם לא מתכוונים למות אלא רק לעורר כלפיהם חמלה וביזנסמנים תאבי בצע הם שלומיאלים גמורים בעסקים.

דרך אחרת להבין את הגדולה של סבבו היא לציין עד כמה חיה הפרוזה שלו וזו משום שהוא מציג רגשות ויחסים אנושיים במורכבות אדירה. הוא מצליח כך לדחוס לתוך השק של הפרוזה שלו את הכלב הפרוע והמשתולל של החיים. כאן מסייעת לו מאד הנוירוזה של זנו. הנוירוזה הופכת את שטח הפנים של הנפש, של "התודעה", של הגיבור לעשיר מאד. זנו אומר לאחת מהאחיות שהוא מחזר אחריהן שהוא אינו "משוגע" אלא רק מעט "תמהוני". ואכן התמהונות הזו מבטיחה עושר נפשי. התמהונות גם מסייעת לקומדיה בהמתיקה את החוויה הקיומית. זנו נחלץ בעזרת העושר הזה מהעמדה הפסימיסטית ביחס לחיים (עמדה שהוא נוטה לקבל אותה לאורך הרומן). בקטע מפתח בעיניי ברומן (ולכן אביאו כמעט במלואו) מכריז זנו באוזני גיסו על תפיסת העולם שלו, שהיא בעיניי הבסיס המטפיזי של הרומן הגדול הזה כולו: "- החיים אינם יפים או לא יפים, החיים הם מקוריים! כשהרהרתי בכך, היה נדמה לי שאמרתי דבר חשוב. לאחר שהוגדרו כך, נראו לי החיים דבר כה חדש שעצרתי להתבונן בהם, כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה, עם כל הגופים הגזיים, הנוזליים והמוצקים שלהם. אילו סיפרתי זאת למישהו שלא הורגל בדבר והחסר אפוא את השכל הישר שלנו, הרי שנשימתו הייתה נקטעת לנוכח המבנה העצום הזה, החסר כל ייעוד. האיש הזה ודאי היה שואל אותי: 'אבל איך בכלל יכולתם לסבול את החיים?' ולאחר שהיה מתעניין בכל פרט ופרט, למן אותם גרמי שמיים, התלויים שם למעלה לראותם אבל לא לגעת בהם, ועד למסתורין האופפים את המוות, היה בוודאי קורא בהתפעלות: 'מקורי מאד!'". ה"מקוריות" של החיים מקלה לשאת אותם וסבבו מצליח לבטא את ה"מקוריות" הזו באופן ממצה.

בטרייסטה התיידד סבבו עם ג'יימס ג'ויס, ששהה במקום ולימד את סבבו אנגלית. יש הטוענים שסבבו הוא מקור ההשראה לדמותו של ליאופלד בלום ב"יוליסס". כך או כך, הרומן הזה, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת (ובאותו תרגום בו ראה אור לראשונה בעברית ב-1988), הוא אחת היצירות הגדולות של העידן המודרניסטי ולבטח מהמהנות שבהן.