מבקר חופשי

(התמציתיות אינה נובעת מערכם של הספרים, אלא מזמני המוגבל; אולי ארחיב בעתיד על חלקם)

"אנשים כמונו", נעה ידלין – מקצוענות "בריטית" מענגת. המיסגור של הספרים של נעה ידלין כביקורת סאטירית על "השבט הלבן" מפחית מערכם. הרבה יותר מעניין השימוש הווירטואוזי המדייק שלה בדיאלוגים בספר הזה. ברמה של "בעלת הבית" (כלומר, יותר מ"שטוקהולם"), אם לא למעלה מזה.

"שנות העשרים", יערה שחורי – ממואר נוגע ללב, כן, אינפורמטיבי (כן, זה שבח לסיפורת!), חזק וחריף לעתים. מצאתי את עצמי מזדהה עם חלקים רבים בטקסט. החלקים שבהם מגישה שחורי נתחי-חיים מדממים חזקים ומאפילים על החלקים בהם הפרוזה שלה היא פרוזה-של-משוררת.

"המנהרה", א"ב יהושע – מהנה מאד לקריאה. אמיץ ואפילו אופטימי-לפרקים ביחסו לזקנה. אני פחות מקבל את הצד הפוליטי (שקשור לעמדותיו של יהושע ביחס לפתרון המדינה האחת), אבל הספר מתפקע מאנושיות ומהומור וממתינות-חותרת-לנורמליות כך שהפוליטיקה זניחה (או שבעצם זה מסר פוליטי אחר, עקיף, אך לא פחות חשוב).

"שפילפוגל, שפילפוגל", מתן חרמוני – אין ממש עלילה בספר החדש של מתן חרמוני ואין ממש פואנטה משמעותית להפיכתו של גיבורו מגבר לאישה. אבל זה לא מאד מפריע, כי יש בו חוש הומור וחוש סאטירי (זו לא סאטירה דווקא "על האקדמיה" או "על החוג לספרות עברית" – אלא יחס סאטירי מנמיך עקרוני לעולם, מעין זה שישנו אצל הסאטיריקנים הגדולים) מעולים. לא צחקתי כך בספרות העברית מאז "הרוצחים" של דרור בורשטיין, שהספר הזה מצוי על קו שמחבר אותו ואת ויל סלף.