מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"ארץ איומה" ראה אור במקור בשנה שעברה בארה"ב. מחברו הוא יהודי אמריקאי יליד 1975 ורוסיה, שמשפחתו היגרה בראשית שנות השמונים לארה"ב. הוא גם אחד מעורכי המגזין הספרותי-תרבותי-פוליטי המעניין n+1 .

אנדריי קפלן, הגיבור של הרומן, הוא בעל תווים ביוגרפיים דומים למחברו. גם הוא יליד ברה"מ שהיגר עם משפחתו היהודייה לארה"ב. גם הוא איש מדעי הרוח, אך הוא, כמדומה, מעט פחות מצליח בקריירה שלו ממחברו. בגיל 33, ב-2008, כשאנו פוגשים אותו, הוא עובד כמתרגל בקורסים ללימודים סלאביים ועתידו המקצועי האקדמי נראה עגום. אי לכך, כשאחיו, דימה, יזם נמרץ שיוזם לו ברוסיה הפוסט-סובייטית, מבקש ממנו לשהות עם סבתם בדירתה המוסקבאית זמן מה, על מנת להשגיח עליה, אנדריי ניאות. הסבתא, בּאבָּא סֶבָה, היא בת 89. היא לא היגרה עם משפחתה לארה"ב. היא הייתה היסטוריונית שבעקבות ייעוץ לסרט סובייטי על איבן הגדול (סבו של איבן האיום) נשאה חן בעיני משטר סטלין וקיבלה דירה בלב מוסקבה.

דרך הסיפור של גסן שמרנית, אינטליגנטית ונעימה-מזמינה לקריאה. הספר נע בעיקרו של דבר באופן ליניארי קדימה ומחולק לפרקים לא ארוכים ולא קצרים הנושאים, כמו ברומנים מהעבר, כותרות חינניות כגון "אני יוצא למועדון", "אני מנסה למצוא משחק הוקי", "סבתא דורשת נעלי בית (מבלארוס)". תקופת שהותו של אנדריי במוסקבה מתארכת, בעקבות הסתבכויות עסקיות של אחיו שנאלץ לשהות בלונדון מאימת מתחריו העסקיים ברוסיה, ובמרוצתה הוא מנסה למצוא חברה, לשקם את הקריירה שלו, לסייע לסבתו, לשחק הוקי ולהבין דבר מה על המציאות הרוסית.

ההנאה מהקריאה בספר מורכבת משני חלקים הממוזגים ביניהם באופן מוצלח. הסיפור האחד, סיפור מושך לקריאה כמעט בהגדרה, הוא סיפור מאבקו האישי של צעיר אינטליגנטי, חביב וכן, אבל לא בולט במיוחד משום בחינה – לא אינטלקטואלית, לא מוסרית ולא גופנית – להשגת אהבה ועבודה. למעט נפילות מעטות – למשל, כשהוא מתאר באופן מעט קלישאי ומוקצן את הנמזיס המוצלח של אנדריי, אלכס פישמן הנורא, אקדמאי אופורטוניסט שיודע לשחק את המשחק האקדמי היטב – גסן כותב את הסיפור מעורר האהדה הזה באופן יציב, מתון, אמין, ללא מלאכותיות וסחטנות רגשית. אנדריי הוא קצת לוזר, לא לוזר מצטיין, בקיצור.

על גב הסיפור הזה – וזו הקומה השנייה של הספר, האינטלקטואלית-סוציולוגית – גסן מתאר בצורה יפה את החיים במוסקבה של 2008 מבעד לעיניו של צעיר אמריקאי. הרגעים המעניינים במיוחד בתיאור הזה הם הרגעים הקטנים: החיפוש הנואש אחר ויי-פיי, המחירים השערורייתיים בבתי הקפה, אתרי היכרויות שמתבררים כשירותי זנות במסווה, היופי יוצא הדופן של הנשים הצעירות וסיבותיו (הגברים הרוסיים מצויים במחסור ולכן יש תחרות גדולה יותר עליהם), האוכל הרוסי, שירותי הבריאות, היעדר השחורים ברחובות, מה מציגים בקולנוע ומה אופי הריאליטי בטלוויזיה, אי הנחמדות הבסיסית, השווקים ועוד ועוד. כל זה ניתן לא רק מפרספקטיבה של צעיר אמריקאי, כמוזכר, אלא של צעיר אמריקאי הנאבק על פרנסתו באקדמיה האמריקאית ועל רקע המשבר הפיננסי של 2008 (שהרוסים מאד נהנים ממנו ושמחים לאידם של האמריקאים, חש אנדריי). כך שאנדריי מביט במציאות הפוסט-סובייטית בעיניים של מישהו שלא בטוח שהשיטה "שלו", זו שניצחה את הסובייטים, כל כך מוצלחת.

שתי הקומות – זו האישית וזו הסוציולוגית – הופכים את הקריאה למהנה ומלמדת, עירוב של "הנעים והמלמד" באמנות שעליו המליץ כבר המשורר הרומי הורטיוס במאה הראשונה לפני הספירה. לעתים מוחשת איזו עציות, איזה היעדר גמישות, איזו סכמטיות, במרוצת הרומן, אבל היא מוחנקת על ידי החן של הדמות הראשית ועל ידי ההבחנות התרבותיות המעניינות שמקבץ הרומן.

אבל לרומן יש עוד קומה. וזו קומת פרשנות-העל. למצוקות של החיים ברוסיה ב-2008 קיימות שתי פרשנויות-על כאלה: הליברלית והסוציאליסטית. הפרשנות הליברלית, שלה שותף דימה, אחיו של אנדריי, גורסת כי רוסיה כביכול אימצה את כלכלת השוק, אבל למעשה אין שוק חופשי באמת ברוסיה. הכל מושחת. אין תחרות הוגנת. מכרזים מכורים מראש. הפירמות הגדולות נוקטות באמצעי אלימות והפחדה ועושות יד אחת עם השלטון למיגור מתחריהן. משאביה הטבעיים של הארץ (נפט וגז) נשדדים על ידי אוליגרכים. אנדריי, הגיבור, נוטה בתחילת הרומן לפרשנות הזו. אבל במרוצת הרומן הוא מתקרב לקבוצת אקטיביסטים אחרת, סוציאליסטים, באחת מהם, יוליה, הוא גם מתאהב. הקבוצה הזו גורסת פרשנות-על אחרת לחלוטין: הבעיה היא בכלכלת השוק עצמה. "יש רודן קשוח ואלים כמו סטלין אבל הוא גם יותר מקובל מסטלין, יותר פופולרי ממה שסטלין היה אי פעם. הוא נקרא השוק. מה שראינו ברוסיה בעשרים השנים האחרונות הוא החלפה של מדינה שעומדת במקומה, לפעמים אלימה ומדכאת, אבל מתפקדת באופן בסיסי, ברודנות של השוק". הקבוצה האקטיביסטית הזו מבטאת, כפי הנראה, הלך מחשבה לא חריג ברוסיה שזוכר גם את זכויות הקומוניזם (בחינוך, במערכת בריאות, בהבטחת הכנסה). אל מול הטיעון שהקומוניזם כבר נוסה בארץ הזו, עונים חברי הקבוצה: "גם הקפיטליזם נוסה, כולל בארץ הזאת. וזה הוביל לניצול וסבל ומוות".

למרות שאנדריי נוטה לעבר הקבוצה הזו, אין מספיק נתונים ברומן שמעודדים דווקא את הפרשנות הזו, ואולי סוגת הרומן לא אמורה לספק נתונים כאלה. בכל מקרה, הרובד הזה לא מזיק לרומן גם אם רק מעט מוסיף לו (בְגרותו את הקורא למחשבה).