- ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
- ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
- סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
- אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
- בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.
-
קטגוריות
- English
- Uncategorized
- אקטואליית מי-טו
- בוק ריפורט – חוות דעת קצרות על ספרים
- ביקורות ספרות – מעריב
- ביקורות ספרות קצרצרות
- הודעות
- הטור "מבקר חופשי" – עיתון "מקור ראשון"
- הנוירוזה שלי – מסה אישית
- הרומן שלי "מדוע איני כותב" – ראיונות והמלצות
- כמה קטעים מעבודת המאסטר
- מאמרים בנושאי תרבות
- מאמרים בנושאים ספרותיים
- מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"
- מסות וולבקיאניות
- ניסויים בניאו-ג'ורנליזם
- עובר ושב
- על ביקורת הספרות
- פרוזה
- שבעה לילות "ידיעות אחרונות"
-
ארכיון
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- אוקטובר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- ינואר 2020
- דצמבר 2019
- נובמבר 2019
- אוקטובר 2019
- ספטמבר 2019
- אוגוסט 2019
- יולי 2019
- יוני 2019
- מאי 2019
- אפריל 2019
- מרץ 2019
- פברואר 2019
- ינואר 2019
- דצמבר 2018
- נובמבר 2018
- אוקטובר 2018
- ספטמבר 2018
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- אפריל 2018
- מרץ 2018
- פברואר 2018
- ינואר 2018
- דצמבר 2017
- נובמבר 2017
- אוקטובר 2017
- ספטמבר 2017
- אוגוסט 2017
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- דצמבר 2016
- נובמבר 2016
- אוקטובר 2016
- ספטמבר 2016
- אוגוסט 2016
- יולי 2016
- יוני 2016
- מאי 2016
- אפריל 2016
- מרץ 2016
- פברואר 2016
- ינואר 2016
- דצמבר 2015
- נובמבר 2015
- אוקטובר 2015
- ספטמבר 2015
- אוגוסט 2015
- יולי 2015
- יוני 2015
- מאי 2015
- אפריל 2015
- מרץ 2015
- פברואר 2015
- ינואר 2015
- דצמבר 2014
- נובמבר 2014
- אוקטובר 2014
- ספטמבר 2014
- אוגוסט 2014
- יולי 2014
- יוני 2014
- מאי 2014
- אפריל 2014
- מרץ 2014
- פברואר 2014
- ינואר 2014
- דצמבר 2013
- נובמבר 2013
- אוקטובר 2013
- ספטמבר 2013
- אוגוסט 2013
- יולי 2013
- יוני 2013
- מאי 2013
- אפריל 2013
- מרץ 2013
- פברואר 2013
- ינואר 2013
- דצמבר 2012
- נובמבר 2012
- אוקטובר 2012
- ספטמבר 2012
- אוגוסט 2012
- יולי 2012
- יוני 2012
- מאי 2012
- אפריל 2012
- מרץ 2012
- פברואר 2012
- ינואר 2012
- דצמבר 2011
- נובמבר 2011
- אוקטובר 2011
- ספטמבר 2011
- אוגוסט 2011
- יולי 2011
- יוני 2011
- מאי 2011
- אפריל 2011
- מרץ 2011
- פברואר 2011
- ינואר 2011
- דצמבר 2010
- נובמבר 2010
- אוקטובר 2010
- ספטמבר 2010
- אוגוסט 2010
- יולי 2010
- יוני 2010
- מאי 2010
- אפריל 2010
- מרץ 2010
- פברואר 2010
- ינואר 2010
- דצמבר 2009
- נובמבר 2009
- אוקטובר 2009
- ספטמבר 2009
- יוני 2009
- מאי 2009
- אפריל 2009
- מרץ 2009
- פברואר 2009
- ינואר 2009
- דצמבר 2008
- נובמבר 2008
- אוקטובר 2008
- ספטמבר 2008
- אוגוסט 2008
- יולי 2008
- יוני 2008
- מאי 2008
- אפריל 2008
- מרץ 2008
- פברואר 2008
- ינואר 2008
- דצמבר 2007
-
תגובות אחרונות
-
Blogroll
- "מרכז הרב" 1989
- איבוד בתולין או: חזרה בשאלה
- אינטלקטואלים בשמאל
- בעיקר על אורוול
- בעיקר על ורגס יוסה
- בעיקר על זבאלד
- בעיקר על מאיה קגנסקאיה
- בעיקר על מונטיין
- בעיקר על נועה ירון
- בעיקר על פלובר
- בעיקר על תומס ברנהארד ומריאס
- ברנר והיהדות; ביקורת על ספרו של אבי שגיא
- ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם"
- גבריות במיל – רשימות של מילואימניק
- דוסטוייבסקי בשנות ה – 60
- המישור, ההר והעיר
- הספרות הישראלית 2005 – 2007 מיפוי והמלצות
- הספרות הישראלית 2008
- הספרות והלם ההווה; הספרות והסקס
- הערה על הרומן היום
- השמאל והסאטירה הישראלית
- חזרה בשאלה ופוליטיקה
- לקראת ספרות פוסט-פוסט-מודרנית
- מאמר בחמישה חלקים "הארץ" 2003-2004
- מומלצי 2009
- מסע לפולין 1989
- מריטוקרטיה
- משהו על "סיינפלד"
- משהו על ברנר וצ'יק-ליט
- משהו על הבריטים
- משהו על שירה ואבידן
- עוד דברים
- על "שדים"
- על אגור שיף
- על אופיר טושה-גפלה
- על אורלי קסטל-בלום
- על אורלי קראוס-ויינר
- על איל מגד
- על אמיר גוטפרוינד
- על אמלי נותומב
- על אנדי וורהול
- על אשכול נבו
- על ביקורת הספרות – מבחר
- על ג'ון באנוויל
- על דב אלבוים
- על דרור בורשטיין
- על הספרות היום; על הקריאה בלילה
- על הרומנים הראשונים של שמיר
- על חולים סופניים ותומכים רוחניים
- על חיים באר
- על חיים לפיד
- על חיים סבתו
- על יהודית רותם
- על יזהר הר לב
- על יעל הדיה
- על מאיר שלו
- על מירי רוזובסקי
- על מישל וולבק
- על ניצן וייסמן
- על סמי ברדוגו
- על ספרות ומחשבים
- על סקוט פיצ'ג'ראלד
- על ערן בר-גיל
- על פיק-אפ בארים
- על ריינהולד ניבור
- על ריצ'רד דוקינס
- על שינקין
- על שרה שילה
- רשימות של שומר
- שונות
- תודעה משוסעת
-
קורות חיים
-
פוסטים אחרונים
-
הרשומות הנצפות ביותר
- על "שָאגי בֵּיין", של דאגלס סטיוארט, בהוצאת "לֵסָה" (מאנגלית: שי סנדיק, 720 עמ')
- על "חיים קטנים", של האניה ינגיהארה, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (מאנגלית: אמיר צוקרמן, 640 עמ')
- מדוע אנחנו קוראים ספרות? (מסה שפורסמה לראשונה בכתב העת "הו!" מספר 20)
- על "קנאת סופרות" של מאיה ערד ("חרגול", 412 עמ')
- אודות
- על "נחמיה", של יעקב צ' מאיר, בהוצאת "ידיעות ספרים" (345 עמ')
- קול קורא למאמרים בנושאי תרבות עבור כתב העת "פוסט פוסט", כתב העת המקוון של "התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות" ב"בצלאל"!
- קצר ולא מנומק על "העלמה מקזאן" של מאיה ערד
- על הקלאסיות של יצירת ברדיצ'בסקי - מאמר
- כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)
-
© כל הזכויות שמורות לאריק גלסנר
תגובות
קנאוסגורד ווולבק הם סופרים סטרייטים (טובים) שכותבים על גברים סטרייטים. גם משהו, לא?
ויזן מחמיר מדי, ללא בסיס, וללא ניסיון רציני ומנומק להתמודד עם דעות אחרות – כלומר ביקורות חיוביות על המשוררים שהוא מבטל. בביקורות על סומק למשל היו טיעונים נכונים, אבל הוא הרחיק לכת מאד כשטען שסומק אינו משורר כלל אלא "אוטומט של דימויים" (או משהו בסגנון) ושהתקבל כמשורר בשנות השבעים בגלל סיבות חוץ שיריות, כמו מוצאו המזרחי. זו הגזמה – יש גם צד של אמת ועוצמה בחלק משירי סומק.
(לדעתי אגב הביקורת השלילית רק מתחזקת ומתחדדת, אם המבקר מראה שהוא קשוב בכנות גם למה שטוב אצל המבוקר).
בטעות שורשר כתגובה לעוגיפלצת, היה אמור להיות תגובה לרשימה עצמה.
נכון, עוגי 🙂
קראתי, דודי. תודה על תגובתך.
לסעיף 4: אני מניחה שכתבת בהומור. עוגיפלצת ענה לעניין.
אבל הגזמת. לא עשית מאזן כזה כשכל הספרים החדשים היו של גברים ועל גברים.
לסעיף 5: היה לי קשה לקרוא את ויזן למרות העובדה שהוא כן טרח לבסס את דעתו, אבל הטון המתלהם… כן, צדקת, גם סופרים ומשוררים הם בני אדם. אני מקווה שאגי משעול תתאושש מזה.
אני מקבלת את דעתך על העריכה של "ספרים". קשה לי לשים את האצבע על מה לא טוב, ואתה כנראה רגיש יותר למבחר, אבל האמון שלי בישרות השיקולים המערכתיים התערער.
היי עידית, תודה על תגובתך. לא כתבתי בהומור מצד אחד אך מצד שני עוגיפלצת אכן ענתה לי לעניין 🙂 ועם זאת, יש משהו, לעניות דעתי, בפרספקטיבה שהצגתי.
על פי המגמה שאתה מציג סופרים גברים עוסקים יותר בנשים (גם אם אישה בורחת מבשורה יצא לפני metoo ואורה היא אישה רגישה, מתבכיינת ובורחת, לא בדיוק כמו הדימוי הקלישאתי של "אישה חזקה") והוצאות לאור יותר ששות להחזיר אל הזרקור סופרות מתות ונשכחות (וכמדומני גם יותר ששות להוציא ספרות עכשווית פמיניסטית, ע"ע קריסטן רופניאן)… על אף הפן השיווקי אני לא רואה פה בעיה. זה נהדר. את המגמה יש לשבח. השאלות האמיתיות הן: איך הנשים מיוצגות? מה השתנה? מה זה לעזאזל "אישה חזקה"? אם הנשים ייוצגו באופן שאינו מתחנף ואינו מתנשא כבר פה מובטח לגברים העתידיים שיעור מאלף במין האחר שעל בסיסו יוכלו לקיים איתן קשרים נבונים ומכבדים יותר. בקשר למודל הגבריות (שרלוונטי לא רק לגברים סטרייטים אלא לכל הגברים) השאלה בהחלט במקום: מה עכשיו? אני מקווה שנמצא הצעות מעניינות בספרות של השנים הבאות, ואני מקווה שהן יגיעו משני המינים.