פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"חאדוּלה" הוא רומן יווני מ-1903, שכפי שלמדתי מדש וגב הכריכה נחשב במולדתו ליצירת מופת ואף הפך לספר שלימודו חובה במערכת החינוך ביוון. כותבו, שנולד ב-1851 למשפחה ענייה באי סקיאתוס (בין אתונה לסלוניקי), היה סופר ומתרגם. הבולט בתרגומיו הוא תרגום "החטא ועונשו" ליוונית ופאפאדיאמנטיס אף כונה "דוסטויבסקי היווני", על שום עיסוקו בשאלות הגדולות, התהומיות.
לכאורה, הכינוי הזה מוצדק. הגיבורה, חאדולה, הינה, בפתח הרומן, סבתא בת ששים, שחיה בדחקות בצד בנותיה העניות גם הן. הן חיות באי סקיאתוס. בתחילת הרומן, חאדולה שומרת על נכדתה שנולדה זה עתה ומהרהרת במשמרתה על חייה. אחרי שמשפחתה העניקה לה נדוניה זעומה, התחתנה חאדולה עם בעל טיפש ובזבזן ולזוג נולדו ילדים רבים (חלק מהבנים היגרו לאמריקה ואחד יושב בכלא). חאדולה, אשת חיל נמרצת, תרמה את חלקה לפרנסה ב"רפואה עממית": "חילקה עשבי מרפא, הכינה משחות נגד כוויות, גירשה רוחות רעות, עשתה עיסויים, טיפלה בסובלים והכינה שיקויים למתייסרים". אבל החיים דחוקים מאד, כאמור. והמצוקה רבה בעיקר למי שיש לו בנות. משום מה, הנוהג בחברה המתוארת הוא שמי שיש לו בנות חייב לספק נדוניה מכובדת על מנת שיצליח לחתן אותן. אני כותב "משום מה" משום שלא הבנתי עד הסוף מה הסיבה לכך, על אף שהעובדה אמינה בהחלט. הרי על פי חוקי ההיצע והביקוש, ובהנחה שיש כמות שווה של גברים ונשים, לא אמור להיות פער כזה, אלא אם כן הוא נובע מכך שהגברים, בגלל נורמות חברתיות, יכולים לתור להם אחר נשים מחוץ לאי; בכל מקרה, הסיבה לא מוסברת כאן. גורלם המר של עניי האי, ובפרט גורלן המר של הנשים, מעורר בחאדולה תהיות קיומיות עקרוניות: "באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת? […] האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?"
תחת השפעת הרהורים אלה, כשהיא כאמור שומרת על נכדתה שחלתה, הנכדה מתעוררת וצורחת בקולי קולות. חאדולה "רכנה אל העריסה ודחפה שתי אצבעות ארוכות וקשות לתוך פיה של הקטנה כדי להשתיק אותה […] היא השהתה את אצבעותיה זמן מה ואז הוציאה אותן מפיה של התינוקת שהפסיקה לנשום".
כך מתחילות קורות חאדולה הרוצחת, שעד מהרה הופכת לחאדולה הרוצחת הסדרתית של ילדות. ייסורי מצפון קשים תוקפים בהתחלה את חאדולה, אבל כשנקרית לפני ההזדמנות להכרית, בכמה דרכים שונות ומשונות, ילדות או תינוקות ממין נקבה, היא לא עומדת בפיתוי. הרצחנות שלה, חשוב להדגיש, אינה סדיסטית כי אם רחומה, אם אפשר לומר כך, ופילוסופית. היא באמת חושבת שטוב לילדות שלא נולדו משנולדו והיא רואה את עצמה גואלת שלהן. הצטברות המקרים מעלה את חשדן של רשויות החוק המקומיות ובערך מתחילת חציו השני של הרומן מתואר המרדף אחרי חאדולה, שבהיותה אשת חיל (לא במובן של גל גדות, אלא בזה של המזמור מ"משלֵי"), כמוזכר, ובהיותה בקיאה בשבילי האי כבקווים שבכף ידה בגלל לקטנות צמחי המרפא שלה, הופך להיות מרדף ארוך ומפרך.
אז, לכאורה, דוסטוייבסקי. האין גם רסקולניקוב רוצח מטעמים פילוסופיים? אבל אין מה להשוות. הרובד הפילוסופי ב"חאדולה" אלמנטרי ביותר. אפשר לתמצתו במשפט אחד: חאדולה רוצחת כי היא חושבת שחייהן של הבנות באי נוראיים. חאדולה מתמצתת בעצמה את העיקרון המנחה אותה, כשהיא מהרהרת בחיי הנזירים והכמרים: "כמה מאושרים היו האנשים האלה, שבחרו בגיל צעיר להתמסר לעבודת האל. כאילו העניק להם האל עצמו השראה והנחה אותם מה נכון לעשות. לא להביא לעולם עוד יצורים אומללים. זה היה הדבר העיקרי, מלבד זאת הכול היה משני". פרישותם של אנשי הדת היא עיקר מורשתם! ואילו ב"החטא ועונשו" חלק עיקרי מנפתולי הרומן הוא הניסיון של הסופר – ושל רסקולניקוב עצמו – להבין בדיוק מדוע הוא רוצח (כי הזקנה המלווה בריבית היא רשעית; כי מי שמצליח – כמו נפוליאון – מוחלים לו על רציחות; כי אולי הרצח יהפוך אותי לדמוי נפוליאון ועוד ועוד) ולאחר מכן עוד מוקדש חלק עיקרי ומורכב ביותר להבנה מדוע הוא מתוודה על פשעו. בקיצור, הרובד הפילוסופי ב"החטא ועונשו" לא רק שהוא מפותח הרבה יותר, הוא ממלא חלק מרכזי בדרמה של הרומן.
"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". אבל הוא רומן טוב מאד. הוא רומן טוב מאד לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. המרדף אחר חאדולה והתחמקויותיה מרודפיה מתוארים בפירוט מדייק, באמינות רבה, בחושניות של תיאור המרחב הפיזי של האי בו היא מסתתרת ונודדת. הנה דוגמה: "בינתיים המשיכה חאדולה לרוץ ולטפס גבוה יותר אל קצה הצוק. היא היתה מותשת, מתנשמת ומתנשפת. היא הלכה קצת ואז נעצרה רגע כדי להטות את אוזנה ולהקשיב. היא רצתה לדעת אם רודפיה הצליחו לחצות את המעבר המסוכן בין הסלעים. היא לא ששמעה דבר. מהעיכוב הזה הבינה ששני אנשי החוק מהססים רבות למראה המעבר הצר. לבסוף הגיעה עד מעיין הציפורים, כמו שאמר לה קַמָבנַחמָקיס. המעיין נבע במרומי הצוק ויצר סביבו משטח חלקלק של אדמה מכוסה טחב וצמחי מים שנראו כצפים על פני המים". בכלל, כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם – ובייחוד לתרומתו של הריאליזם הזה להיותו של חאדולה "רומן פעולה" בעל משקל – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא.
כך מוצעת לקורא חוויית קריאה "יְבֵשה", חיה, מאתגרת ומעניינת.
מבקר חופשי 