על "יומנו של סופר" (כרך א'), של פ.מ. דוסטוייבסקי, בהוצאת "כרמל" (מרוסית: טינו מושקוביץ, 328 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מיזם נאה יזמו טינו מושקוביץ (המתרגם) והוצאת "כרמל" להוצאת הפובליציסטיקה של דוסטוייבסקי, זו שבעשור האחרון לחייו פרסם בשפע תחת הכותרת (של דוסטוייבסקי עצמו) "יומנו של סופר". כ-300 העמודים שקובצו כאן הם מבחר מהפובליציסטיקה הזו ומובטח שהם חלק ראשון, מתוך שניים אני מניח (באנגלית "יומנו של סופר" המלא מגיע ל-1400 עמודים!).

ככלל, למעט כמה רגעים יוצאי דופן שאגע בהם בהמשך, הקריאה בכתבים האלה שתורגמו כאן מעניינת אמנם, אך אינה מכילה שיאים שכדוגמתם מצויים בשפע אצל דוסטוייבסקי הסופר (בעיקר בשנים המופלאות, כמו שכינה זאת הביוגרף האוטוריטטיבי שלו, ג'וזף פרנק, עשרים שנותיו האחרונות). לעתים, הפובליציסטיקה יותר מדי תלוית זמן ומקום, תלוית קונטקסט, משתמריא בשביל קורא עכשווי או אפילו תהיה מובנת במלואה. זאת ועוד: במובן מסוים, גדולתו של דוסטוייבסקי ככותב רומנים ניצבת בעוכריה של הכתיבה הפובליציסטית שלו. הן משום שהשימוש התדיר של דוסטוייבסקי באירוניה ("גוגולית" עקלקלה) ביצירה הפובליציסטית מעט מבלבל ומקשה על ההבנה (בניגוד לשימוש כזה ביצירה ספרותית, שמעשיר את הטקסט). והן מפני הסיבה הבאה: דוסטוייבסקי היה בעל ראיית עולם מורכבת ביותר, מה שאפשר לו ברומנים שלו לפצל את מרכיביה ולבנות מהם דמויות מתנגשות, מתנגשות לא רק על רקע אישי, כמו בכל רומן כמעט, אלא גם על רקע רעיוני. זהו מה שחוקר הספרות הרוסי, מיכאיל באחטין, כינה "הפוליפוניות" של דוסטוייבסקי, "ריבוי הקולות" שמאפיין את כתיבתו. ואילו בפובליציסטיקה, בה צריך לבטא עמדה ברורה, הדברים מסתבכים מעט. לדוגמה, דוסטוייבסקי דן כאן באחת הרשימות בנטייה של המושבעים ברוסיה לזיכוי יתר של נאשמים. מצד אחד, דוסטוייבסקי, כלאומן רוסי, אוהד את "רוח העם" שמתגלה בנטייה הזו. מצד שני, כמתנגד עז לטענות ש"הסביבה" חורצת את גורלו של האדם (התנגדות שנובעת מתפיסת חירות עמוקה של בני האדם), הוא לא יכול לקבל את הזיכויים האלה. מצד שלישי, כנוצרי מאמין (או מי שרוצה להיות נוצרי מאמין, כמו שמנסח זאת אחד מגיבוריו), יש הרי בזיכוי הזה מרוח הנצרות, לא? מצד שני, רוח הנצרות האמתית הרי לא מבטלת את מושג "החטא" ולא מבטלת את האחריות המוטלת על כתפיו של היחיד, דווקא מתוך כבוד לנשמתו! התוצאה מהעמדה הסוּפּר-מורכבת הזו היא טקסט שקשה מעט לעקוב אחר פיתוליו. הוא מעניין, הוא עמוק, הטקסט, אבל הוא פובליציסטיקה רבת מהמורות. עם זאת, דוסטוייבסקי הסופר נחלץ כאן לעזרת דוסטוייבסקי הפובליציסט. הוא מתאר כאן, כסופר, דמות של בעל סדיסט שמתעלל באשתו. התיאור מרתיח את הדם. והרי מפלצות כאלו מזכים המושבעים בסופו של דבר, טוען דוסטוייבסקי! התיאור הספרותי הקונקרטי של הרֶשע מעניק את הנוק-אאוט לטובת העמדה הפובליציסטית.

הפוליפוניות המוזכרת של דוסטוייבסקי נוכחת מאד בפובליציסטיקה גם בכך שהוא שם בפי דוברים (מומצאים על ידו) רעיונות שהוא מסכים עמם חלקית או באופן מלא. זה מעניין אך לעתים מבלבל.

דוסטוייבסקי הוא הוגה שמרן. עמדותיו השמרניות המעניינות כוללות הכרה ברֶשע האנושי ובכך שחזונות חילוניים אופטימיים על עתיד האנושות הם חלומות באספמיה; הכרה בכך שללא דת גורלו של האדם עגום; הדגשת חשיבות הלאומיות הרוסית; הדגשת חשיבות הקשר לאדמה (יש כאן מאמר מעניין ביותר שמדבר על כך שגם בחברה מתועשת יש להקצות לכל פועל חלקת אדמה משלו). עם זאת, בניגוד לגרסאות עכשוויות של השמרנות, דוסטוייבסקי (וזה חלק מהמורכבות המופלאה של הסופר הזה) היה גם אנטי-קפיטליסט (ובהערצת הממון העולה במאה ה-19, הערצה שהחליפה את כל הערכים האחרים, ראה שורש כל רע; האמירות שלו בנושא רלוונטיות עד היום, כמובן), סוציאליסט במובן זה שדאג לשכבות העממיות והעמלות ובעצם ראה בהן את עדית החברה הרוסית (גם ביחס לנשים מבטא דוסטוייבסקי עמדות נאורות ביותר: בדבר החיוניות בהשכלה גבוהה לנשים, למשל. עם זאת, אחד מדובריו הפוליפוניים מציין שהשכלה גבוהה אינה סותרת את החשיבות העליונה של היותה של האישה אם). ועם זאת, כדי לסבך את התמונה, למרות הסוציאליזם הזה, דוסטוייבסקי, כמוזכר, ייחס לחירות האנושית ערך דתי.

דוסטוייבסקי יצר תלכיד מיוחד במינו בין עיסוקו הפסיכולוגי באנשים בעלי רגשי נחיתות תהומיים, שמשתנים תדיר למגלומניה, לבין העם הרוסי ורגשי הנחיתות שלו ביחס לאירופה, שמשתנים תדיר לתפיסות משיחיות בדבר ייעודה האוניברסלי של רוסיה (שדוסטוייבסקי טיפח אותן בעצמו; הלאומנות והאנטישמיות שלו הן בלתי מצודדות ביותר). עוד דוגמאות לדברים מעניינים שיש בכרך הזה: תפיסת "הריאליזם" המיוחדת של דוסטוייבסקי שטוענת ש"ריאליזם" שמסתפק בהעתקת הקיים חוטא לאמת, כי גם האידיאלי, הנשאף, הוא חלק מהקיים; מאמר הספד לז'ורז' סאנד והערצת "הסוציאליזם הנוצרי" שלה; ניסוח מפורש של התזה, שניסוחה המפורסם ניתן שנים רבות אחר כך בידי ישעיהו ברלין, על כך שמפאת הצנזורה הצאריסטית כל הדיונים הפוליטיים והפילוסופיים החשובים הופיעו ברוסיה בתוך רומנים, שהצנזורה הטיפשה פשוט לא ידעה לקרוא בהם ולהתמודד איתם (זו אחת הסיבות לגדולתו של הרומן הרוסי במאה ה-19).

אבל דוסטוייבסקי בשיאו, וגם בשיא הרלוונטיות שלו, כשהוא עוסק בניהיליזם ובדת. יש כאן כמה משפטים מסמרי שיער על כך שעם אבדן האמונה בנצחיות הנשמה (לאו דווקא האמונה באלוהים!), ועם ההכרה במקריות ובאבסורדיות של הקיום (השקפת העולם המדעית), הופכים החיים האנושיים למעמסה על עצמם. בגאונות טוען דוסטוייבסקי כי ההכרה באומללות המצב האנושי הופכת גם את רגש האהבה הראשוני לאנושות לשנאה כלפי בני האדם (כי התסכול מהידיעה שגורל איש ואיש, כמו גורל האנושות כולה, בסופו של דבר, לכליה, גורמת לאדם לא להיקשר אל האנושות, להתרחק ממנה).

הסוגיה הדתית היא סוגיה עקרונית שחוזרת בגדול בזמננו (כפי שיודע הממשיך המובהק של דוסטוייבסקי בזמננו, וולבק). אם לא ניצור דת חדשה, דת חילונית (ודוסטוייבסקי עצמו מזכיר כאן את האפשרות הזו!), יחזרו הדתות ויכבשו את לב בני האדם. הן בעצם כבר חוזרות.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: