על "המלך תמיד מורם מעם", של דניאל אלרקון, בהוצאת "עם עובד" (150 עמ', מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

לא פעם, כשסופרים מסבירים בכנות מה הניע אותם לכתוב מלכתחילה, הם מציינים שקריאה בספרים טובים ונחשבים עוררה בהם את המחשבה: "גם אני יכול לכתוב משהו יפה ומוערך כזה". אני חושב שהדחף הכביכול חקייני ו"נמוך" הזה הוא אכן דחף לא מבוטל, שהניע סופרים רבים לכתיבה. כמובן, סופר אמיתי לא יֵצא ממישהו שפשוט מחקה סופרים אחרים. אבל מי שהנו בעל ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי מעניין ואותנטי, חוש לסמוי שבתוך הגלוי, רגישות לשפה – יכול להתעורר מתרדמתו בעקבות קנאת סופרים כזו, ולהפוך לסופר של אמת בעזרת מה שאחד העם כינה "חיקוי מתוך הִתחרות".

המקרה של דניאל אלרקון, סופר יליד פרו (1977) שחי בארה"ב מאז ילדותו וכותב באנגלית, אינו המקרה הזה. לא רק שקובץ סיפוריו הזה מצביע על כך שאין לו ראיית עולם עצמאית, עולם פנימי וכו', כלומר שהוא אינו אמן אלא חקיין, אלא שהחקיינות של אלרקון אינה אפילו חקיינות של יצירות שלמות. הוא מחקה מִקטעים של ספרות טובה, טלאים.

הסיפורים בקובץ, לפיכך, חלולים. במעטפת יש הבזקים של מה שנראה כסיפורת "איכותית". אבל התבוננות מקרוב מראה שהסיפורים עצמם ריקים ושהציפוי, המבהיק לעתים, הוא פשוט חיקוי.

הסיפור הקצר "בית המשפט", סיפור בן עמוד אחד, יכול להדגים את טענתי. בן ואמו ממתינים למשפט, כנראה משפטו של הבן. הבן משחק בעצבנות בטלפון הנייד שלו. לבסוף, נוטלת האם בנחרצות את הנייד ומשליכה אותו לתיקה. זה הסיפור. את הדלות הזו מעבה אלרקון ב"ספרותיות". הצעיר נועל נעלי ספורט בצבע לבן, "כמעט בתולי". ציורי הקיר באתר ההמתנה היו "מבחינה אמנותית דלים באופן קיצוני". החרדה של הצעיר ואמו מושווית ל"ענני סערה", המונגדים לציורי הקיר: "העננים בציורי הקיר היו ענני קומולוס גבוהים ולבנים" (אגב, יש עלייה חדה בשימוש בצירוף "ענני קומולוס" בספרות של השנים האחרונות). הסגנון הוא, אם כן, סגנון ריאליסטי "עשיר". הוא גם סגנון שמעמת את העולם הריאליסטי עם העולם הפנימי באופן "מתוחכם" ("בתוליות" הנעליים מול חטאו המשוער של הצעיר; הניגודיות בין ציורי הקיר לעולם הסוער והחרד של האם ואמו). ויש בו גם איזו אמירה מעורפלת על העולם העדכני (הטלפון הנייד!). אבל כל זה לא מוליד דבר. זו אולי התחלה של סיפור (ובאמת חשבתי שזו התחלה של סיפור ונדהמתי לגלות שזה כל הסיפור כולו). אבל אני חושב שהחיקוי כאן עמוק יותר. אני חושב שאלרקון בונה על זה שמרחוק, הסיפור הזה, בהתפרשותו על פני דף אחד, קצת בנושאו ובכותרתו, מזכיר, איכשהו, את "לפני החוק" הקצרצר של קפקא (סיפור מוערך יתר על המידה בפני עצמו; אבל יחי ההבדל). כלומר, הוא בונה על זה שהקורא יתבלבל שלפניו סיפור דחוס שבדחוסים אך עמוק שבעמוקים.

או ניקח את הסיפור הפותח, "המלך תמיד מורם מעם", בהחלט לא הסיפור הגרוע בקובץ. בארץ שלא ברור איזו היא, כנראה בדרום אמריקה (והיעדר הקונקרטיות הוא אות אזהרה גדול לריקנות סיפורית), המספר, צעיר בן הפרובינציה, נודד לעיר הבירה ועובד שם בעבודה זמנית. אנו למדים שבעבר שלט בארץ דיקטטור. הצעיר שוכר חדר אצל זוג שמרני אדוק ומספר להם שהוא התייתם מהוריו. אדם מאזור הפרובינציה משאיר אצלו מסמכי מאבטח ונהרג בקטטה בעיר הבירה. לאחר מכן, נערה בת הפרובינציה מגיעה לעיר הבירה ומספרת לצעיר שהיא הרה לו. סודו של הצעיר נחשף לעיני בעלי הבית שלו והם נוזפים בו על ששיקר להם. הצעיר חוזר לפרובינציה ועובד כמאבטח תוך ניצול המסמכים שנותרו אצלו. אלא שהוא לא מתאים לחיי משפחה ואביו עוזר לו לבסוף לצאת מהפרובינציה.

ובכן, על מה הסיפור בעצם? מלבד זה שהעלילה המרכזית מסגירה, בשיטוט שלה קדימה ואחורה (הצעיר יוצא, חוזר ושוב יוצא), את החיפוש של הסופר אחר הסיפור שלו עצמו, הרי שיש בסיפור הזה שורה של אירועים, כביכול מרכזיים, אבל שלא ברור השיבוץ שלהם בו. בבחינה מקרוב הם נראים כ"חומרי מילוי" מלאכותיים ומיותרים. מה משמעות המקום הנרחב יחסית שמוקדש בסיפור לבעלי הבית ששכר הצעיר, לאכזבתם משקריו ולדתיותם המודגשת? מדוע יצר המחבר את דמות בן הפרובינציה שנהרג בקטטה ושאת מסמכיו ירש הצעיר, האם לא היה יכול הצעיר לעבוד כמאבטח גם בלי הזיוף הזה של המסמכים? אלרקון מבקש "לסמן" בסיפור שהוא עוסק בנושאים חשובים, בהם עוסקים סופרים גדולים, ולכן הוא מזכיר את הדיקטטור (פוליטיקה!), את האב שמלמד את בנו לירות באקדח (גבריות!) וכו'. אבל אין לו מה לומר.

חלק ניכר מהסיפורים מתרחש במה שהוא כנראה פרו. כמו מנסה המחבר למצות עד תום את ייחודו הביוגרפי. בכלכלת תשומת הלב יוצאות-דופן ביוגרפית היא נכס. אבל הקשר הפרואני הוא אווירתי בלבד (דיקטטורה, סלאמז, הרים). בכמה סיפורים אחרים יש איזה עניין לא ברור עם מלחמת האזרחים האמריקאית  (בסיפור אחד אברהם לינקולן הוא נשיא שהגיבור בן זמננו ניהל איתו מערכת יחסים; סיפור אחר, חסר פשר ביותר, מתרחש בזמן מלחמת אזרחים בת זמננו שמעלה בזיכרון את זו של המאה ה-19). אבל הסיפורים ככלל חסרי טעם ופואנטה. אף סיפור לא מצטבר לדבר מה משמעותי. תכלית תפניות הסיפורים אינה ברורה (ומזכירה ניעה קפריזית אנה ואנה של צינור מים פתוח). חלקם כאילו עמוקים, כאילו רבי משמעות, אבל למעשה תפלים ומימיים. במקרה הטוב מדובר בסקיצות רהוטות. אבל אמנות אין כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: