על "היסטוריה של מהירות", של עמית נויפלד, 380 עמ' ובהוצאת "slow"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"היסטוריה של מהירות" מכיל ביקורת לא מתלהמת ולא רדיקלית (זה שבח!) על העולם העכשווי. הגישה האריסטוטלית של נויפלד, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים, מסמנת הפרזות וקלקלות בעולם המודרני ומצביעה על דרכים להימנע מהן. רשימת ההפרזות והקלקלות כוללת: התמכרות לעבודה ובכלל ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; אכילת מזון מעובד ולא מתוצרים מקומיים וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כעבודה וכמטלה שיש לבצע; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות, הוליסטיות ומניעתיות יותר.

עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת-תרבות, קומון-סנסית למדי, עם ספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות ובסגנון חינני על שגיאות חיינו המודרניים ומציע הצעות פרקטיות כיצד לתקן אותן (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) – כמה מספריו של אלן דה-בוטון למשל – ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי "עזרה עצמית", באותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור-עצמי הכרחי.

הכותרת, "היסטוריה של מהירות", מרפררת (כמו שאומרים – או אמרו פעם – בגילמן), כמובן, לז'אנר נוסף, זה של יובל נוח הררי ("ההיסטוריה של המחר"), ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק תיאורטי ולא נרחב של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג-מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר (בעקבותיו פוסע נויפלד), לתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית ששגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרוּת על ידי האל. גם האינדיבידואליזם מקורו, לפי נויפלד, במהפכה הפרוטסטנטית וגם תפיסת העבודה כ"ייעוד". כבודה של התזה של ובר במקומה מונח, אבל אי אפשר לתלות את הכל במהפכה בת המאה ה-16 הזו. לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם גם כן יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית תפישת העולם המדעית והחילון – שקשורים אך אינם כלולים ונבלעים ברפורמציה של לותר – יש גם כן תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

הביקורת של נויפלד ראויה להישמע וראוי ליישם כמה מעצותיו. עם זאת, איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, תופעה שהוא מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקונספט קולע ומקיף יותר יהיה הקונספט של ה"הפחתה". כשנויפלד מתאר באופן יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים פשוטים – הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כמו שמציג זאת פסקל ב"הגיגים", יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים גם זקוקים לרעש ולהסחות דעת ול"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל, כזכור, הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (ועלי גם כן!). אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד ההתמכרות שלנו חדשות לבקרים לשערוריות ציבוריות שונות ומשונות, התמכרות ששורשיה נעוצים בכך שהשערוריות הינן מבורכות בעצם בעינינו בסתר לבנו, כי הן מסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב יש עם היוודע על מאורע ציבורי גדול, כולל אסון גדול; ההקלה הזו אינה נובעת מרשעות ומטבע בזוי, היא נובעת מההקלה שאנו חשים כשאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים "האלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוּחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרות שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים הפעלתניים והאקטיביים.

אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. בכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית ועדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך בה אנחנו חיים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • carmelal1  ביום פברואר 20, 2019 בשעה 2:06 PM

    מאוד שמחתי במאמר הזה שלך! לא קראתי את הספר, ונדמה לי שלא ארצה לקרוא. למה?
    כי באמת באמת אין לי כוח (כלומר, אין לי חשק) לברר מה רוצים מחַיַי כל מיני
    בעלי רעיונות חדשים על… חַיַי. רעיונות רוחניים כאלה או אחרים, שנוגעים לא
    נוגעים בפילוסופיה. ענפים אחדים בפילוסופיה דווקא אהובים עלי, הגם שלא למדתי
    אודותיהם באוניברסיטה.
    או, הסחת הדעת מהדבר ההוא שאסור לקרוא לו בשמו לכן אגיד, כמו שאומרים אצלנו
    המזרחיים – בר מינן… הסחת הדעת הזאת שהיא אחד היסודות של החיים האנושיים. מה
    אני יודעת, אולי גם דובי הקוטב יודעים אותה!
    תודה לך!
    http://www.carmela-lachish.simplesite.com

    ‫בתאריך יום ד׳, 20 בפבר׳ 2019 ב-9:20 מאת מבקר חופשי :‬

    > אריק גלסנר posted: "פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות"
    > של "ידיעות אחרונות" "היסטוריה של מהירות" מכיל ביקורת לא מתלהמת ולא
    > רדיקלית (זה שבח!) על העולם העכשווי. הגישה האריסטוטלית של נויפלד, זו התרה
    > אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים, מסמנת הפרזות וקלקלו"
    >

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: