מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פעם סיפר לי מישהו שהוא יצא עם בחורה חודש ואחריו הבין שזה לא זה. אבל לא היה לו נעים להיפרד ממנה, אז הם נשארו ביחד שבע שנים. זה, בתמצות, הסיפור של "אדולף".

אבל התמצות הזה עושה עוול ליצירת המופת הצנומה הזו, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-203 ומוגשת לקורא העברי בתרגום חדש ומצוין של אירית עקרבי (אם כי יש כעשר טעויות הגהה במרוצתו).

אדולף הוא המספר לנו את סיפור אהבתו, אם זו המילה, לאלאונורה. אדולף הוא צעיר רם-מעמד ומוכשר בן עשרים ושתיים, שסיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן, ועומד על סף כניסתו לחיי המעשה. באחת מנסיכויות גרמניה הוא פוגש באלאונורה, פילגשו היפה ובעלת האופי המרשים של רוזן מקומי. מתוך שעמום; מתוך הבנה שזה מה שגבר צעיר אמור לעשות; מתוך כמיהה עמומה, הוא מחליט לשדל אותה לרומן ביניהם. לאחר כמה סירובים, אלאונורה מתאהבת בו במלוא העוצמה. הרומן יוצא אל הפועל, אלאונורה מנתקת את קשריה עם הרוזן, ואילו רגשותיו של אדולף הצטננו זה מכבר. אבל הוא לא מצליח לנתק את קשריו עם אלאונורה! מדוע? זה חלק מקסמה של הנובלה הגדולה הזו, תיאור דק מן הדק של הפסיכולוגיה של אדולף שמובילה אותו להתנהגותו האצילית, כביכול ולא כביכול, התנהגות שסופה טראגי.

עושר הדקות הפסיכולוגית של הטקסט בכללותו הוא מקור עוצמתה של הנובלה. אביא מבחר מצומצם של דוגמאות לדקות הזו. העילה לפלירט הראשוני, אומר אדולף, היא גם עניין של עיתוי, בלי קשר למושא הפלירט, ואילו עילת הפלירט עצמה נחלקת בין הרצון לכבוש לצורך באהבה: "הואיל ונזדמנה תחת מבטי כשלבי היה זקוק לאהבה, ורהבתנותי להצלחה, נראתה אלאונורה בעיני יעד ראוי לכיבוש". מאמצי החיזור עצמם הם המשכנעים את אדולף שהוא מאוהב באמת (!), בסוג של דיסוננס קוגניטיבי ("בכל מאודי הרגשתי והאמנתי שאני מאוהב באמת"). ברגע שאחד מהאוהבים מאוהב פחות וזהיר יותר נוצרת חלוקת תפקידים ביניהם, והמאוהב יותר נהיה זהיר אף פחות: "לו אהבתי אותה כפי שהיא אהבה אותי, היתה בה שלוות נפש רבה יותר; אפשר שהיתה מהרהרת מצדה בסכנות שהיא מביאה על עצמה. אבל כל מחשבה על זהירות היתה מאוסה בעיניה, משם שהזהירות באה ממני". "כשאדם אוהב ואינו נאהב, זה סבל גדול", אבל כך גם "כשאדם שחדל לאהוב נאהב בלהט", מלמדת אותנו הנובלה. כאשר מחליט אדולף לנתק את הקשר, הרי שעצם ההחלטה, באופן פרדוקסלי, משכך את הגורם לה ומביא לעיכוב נוסף ביישומה(!): "קודם לכן הייתי נושא תפילה לאל שיציב ביני ובין אלאונורה מכשול שאין לעוברו. המכשול הזה הוצב. הבטתי באלאונורה כבאדם שאני עומד לאבד. תובענותה, שפעמים רבות היתה לי קשה מנשוא, לא הבהילה אותי עוד". אז מדוע לא חתך אדולף את הקשר? גם כאן, בסוגייה המרכזית הזו, קונסטאן נמנע מתשובות חד משמעיות. אדולף רך לב ולא רוצה להכאיב, זו סיבה אחת. אדולף גם חסר ויטאליות באופן מהותי, הן באהבתו והן באי-אהבתו, וכפי שמעירה המתרגמת באחרית הדבר המעולה שלה: אימת המוות, שאדולף מציין כמה פעמים ביצירה שהיא מפילה את חיתתה עליו, אולי עומדת בשורש הקיפאון והשיתוק והאינרציה המוזרים שלו. אבל יש גם עוד סיבות. אדולף, למשל, גם באמת נקשר באלאונורה: "יש בהם, ביחסים מתמשכים, דבר מה עמוק כל כך! מבלי משים הם נעשים חלק כה מהותי של קיומנו! ממרחק טווים אנו, בשלוות נפש, את ההחלטה לנתקם; כסבורים אנו שנמתין בקוצר רוח למועד שבו נוכל להוציאה אל הפועל; אבל כשהרגע הזה בא, אנו מתמלאים אימה; כה מוזרה היא דרכו של לב עלוב זה, עד שהוא נקרע לגזרים כשאנו עוזבים את אלה שלצדם חיינו בלא כל הנאה".

"אדולף" הוא יצירת מופת לא רק בגלל העושר הפסיכולוגי הדק המסחרר. יש יסוד מורליסטי מובהק לנובלה הזו של קונסטאן (שהיה גם הוגה דעות ופוליטיקאי חשוב). ראשית, כי היא מדגימה את הצו הסוקרטי של "דע את עצמך". אדולף הנבון חותר להבנה עצמית מקסימלית, ללא תירוצים והצטדקויות ורחמים עצמיים. שנית, הנובלה הזו מהווה אנטידוט ליצירות שחוגגות את הפתיינות ודמויות הפתיינים ואת א-מוסריותן המופגנת, כמו, למשל, הרומן "יחסים מסוכנים" שנכתב דור אחד קודם לכן. כך כותב קונסטאן בהקדמת המחבר: "רציתי לתאר את הכאב הנגרם, גם ללבבות צחיחים, מן הסבל שהם עצמם המיטו, וכן את האשלייה המוליכה אותם להאמין כי הם קלי דעת או מושחתים יותר מכפי שהם באמת". שלישית, לעושר הפסיכולוגי עצמו יש משמעות שניתן לכנותה "אתית" ו"מורלית", כי היא מזכירה לנו עד כמה בני האדם הם יצורים מורכבים ולכן ראויים לכבוד ולו משום כך. ורביעית, וזו תובנה חשובה בייחוד בזמננו, מזכיר לנו "אדולף" כי חלק ניכר מהסבל בחיים נובע ממציאות שבה קשה לאתר נבלים מוחלטים וצדיקים טהורים.