מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דו-הקרב הספרותי שהנו אולי הגדול ביותר בעת החדשה הנו דו-הקרב בין טולסטוי לשייקספיר, שנערך במאמר נרחב שפרסם טולסטוי נגד גדולתו של עמיתו. המאמר המרתק של טולסטוי מושתת, להבנתי, ואם להשתמש בביטוי של עמוס עוז בהקשר אחר לגמרי, על שתי מלחמות שונות. האחת היא מלחמתו של הוגה דתי ביוצר חילוני, מאבות ההומניזם. טולסטוי זיהה בשייקספיר יוצר שהשאלה הדתית זרה לרוחו, שמחפש ומוצא את העושר של הקיום בעולם הזה, על הטראגיות והאושר שמצויות בו. המלחמה הזו מקבילה למה שהוא אולי דו הקרב הספרותי הגדול של העולם העתיק, זה שבין אפלטון להומירוס ב"המדינה". אבל יש מלחמה נוספת במאמר המפורסם הזה (שלמרבה השמחה תורגם בשנים האחרונות סוף סוף לעברית) וזו מלחמה בין כותב רומנים ריאליסטים גדול (טולסטוי) לבין מי שביסודו הוא משורר שמחויבותו לאמינות העלילה ולדַמיות למציאות אינן בראש מעייניו (כך טען גם ג'ורג' אורוול, במאמר מעניין מאד נגד מאמרו זה של טולסטוי; טולסטוי, טען אורוול, לא מתייחס בכלל ליכולותיו של שייקספיר כמשורר). במלחמה הזו טוען טולסטוי נגד המופרכות של העלילות השייקספיריות.

הערכת העיבוד העכשווי של "אגדת חורף" של שייקספיר בידי הסופרת הבריטית ג'נט וינטרסון תלויה בשאלה במי מבין הנצים בדו הקרב הזה אתה מצדד. לא רק מפני שוינטרסון מעבדת את שייקספיר, אחד הצדדים בפולמוס, אלא, ראשית, מפני שעצם טיבו של המיזם הזה מכופף את הכותבת לא לעיבוד של התבוננותה במציאות לכדי יצירת אמנות, אלא מכופף אותה לעיבודה של יצירת אמנות קיימת לכדי יצירה כזו. במובן הזה, אם להזדקק לאפלטון בפולמוס האחר שהוזכר, מתרחקת וינטרסון בשתי דרגות מאמת-המציאות, היא חיקוי לחיקוי (כפי שטען אפלטון שהינן האמנויות המימטיות בכלל; לפי אפלטון, המציאות היא חיקוי ל"אידיאות" ואילו הצייר, הסופר, המחזאי וכו' מחקים את החיקוי). אם על שייקספיר הלין טולסטוי שהוא רחוק המציאות, מה יאמר על וינטרסון, שמחקה את שייקספיר? ושנית, משום שוינטרסון היא שייקספירית לא רק בשימוש בעלילה של "אגדת חורף" אלא גם בהעדפתה את הביטוי הפיוטי המקומי, הדחוס והמחוכם, על פני האפקט הכולל של הדמויות והעלילה.

רגע אחד בעלילה אולי ידגים באופן מוצלח את הבעייתיות שהיה מוצא טולסטוי בעיבוד של וינטרסון. "אגדת חורף" המקורי של שייקספיר מספר על שני מלכים חברים שהאחד חושד שחברו נאף עם אשתו והכניס אותה להריון. את התינוקת שנולדת לאשתו הוא מגלה לפיכך למרחקים. לאחר שנים מתאהבת הבת שגדלה בבנו של החבר של המלך, שניהם אינם מודעים לעבר של אבותיהם. הוא משיב לה אהבה, אך אביו, שחושב שבנו התאהב באף-אחת, מתנגד לשידוך. אך סוף טוב הכל טוב: הבת המנודה שבה לבית אביה, האהובים אלה לזרועות אלה, האבות מתפייסים והמסך יורד. וינטרסון העבירה את העלילה שמתרחשת במחזה בסיציליה ובוהמיה לאנגליה ולארה"ב של ימינו. ליאו הוא יזם עשיר וקשוח ולו חבר הומו בשם קסנו, עילוי ביצירת משחקי מחשב מתוחכמים. ליאו חושד שקסנו שכב עם אשתו, מימי, זמרת מצליחה. את הבת שנולדה הוא מבריח/מגרש לארה"ב ושם, בעקבות שרשרת תקלות, היא נאספת על ידי הרו, מוזיקאי שחור ומגודלת על ידו באהבה רבה. העלילה מתקדמת בנאמנות רבה לזו השייקספירית תוך התאמה עדכנית ומשעשעת לזמננו.

כפי שאפשר להתרשם מתקציר שתי העלילות, המקורית והמודרנית, הן אינן נעדרות מלודרמטיות וצירופי מקרים לא סבירים. אלא שברגע אחד, זה שאליו כיוונתי, אי הסבירות בעלילה המודרנית עולה בהרבה על זו שבעלילה השייקספירית. וזו מהעובדה הפשוטה שכיום ניתן לקבוע אבהות במידה גדולה של סבירות באמצעות המדע, באמצעות בדיקת DNA פשוטה. וינטרסון מודעת לכשל הזה ומנסה לתרץ אותו בעקשנות ובפזיזות של ליאו הזועם, שאינו מוכן להמתין לבדיקה ופועל על מנת להרחיק את בתו, פרדיטה יהיה שמה, באופן מידי. אבל התירוץ קלוש. בכלל, לא רק העלילה לא סבירה, אלא הדמויות של וינטרסון הן אמנם עדכניות אבל גם סטראוטיפיות מאד (הסטראוטיפיות הזו היא חלק מההסבר לכך שהקריאה כאן מהירה). למשל, דמות משנה כאן, עוזרת אימתנית אך טובת לב של ליאו, בשם פאולין (גם לה יש מקבילה במחזה המקורי) היא יהודייה, וכל הופעה שלה כוללת איזה ויץ ביידיש והומור סרקסטי ומריר, כי כידוע כך הם היהודים.

כך שמי שבצד של טולסטוי בפולמוס עם שייקספיר (ואני נוטה יותר אל צדו) לא יתפעל מהעיבוד הזה. אבל מי שהיחס בין הסיפורת למציאות אינו הדבר העיקרי שהוא מחפש בסיפורת יוכל בהחלט ליהנות ממנו. וינטרסון כותבת בקצב מהיר, יש לה הומור ופיוטיות ושנינות ויצריות, אכן תכונות שייקספיריות. בהשראת שייקספיר, הספר מכיל ביטויים דחוסים שנונים רבים, כמו "ההרגלים והפחדים שלנו מכתיבים לנו את ההחלטות. אנחנו אלגוריתמים של עצמנו – אם אהבת את זה, אולי תאהב גם את זה" ודיאלוגים מהירים, פיקחיים ומשעשעים. ובכלל, יש חן מסוים בדמויות שייקספיריות בעלות טלפון נייד, שהן יזמי נדל"ן חסרי מצפון שמתעמתים עם תנועות של מחאה חברתית עכשוויות, שמתחבטות בסוגיות של זהות מינית ופמיניזם ("פאולין הייתה אישה בת זמנה. לא היה לה פנאי לקשר. כל חייה הייתה אשת קריירה. היא שמה לב שלא אומרים 'איש קריירה'").