קצר על "שלוש סופרות דרומיות"

"שלוש סופרות דרומיות" הוא קובץ שראה אור לאחרונה ב"עם עובד" ומאגד שלוש נובלות שנכתבו בשליש השני של המאה העשרים על ידי שלוש סופרות: קת'רין אן פורטר ("יין צוהריים"), קרסון מק'קלרס ("הבלדה על הקפה העצוב"), פלאנרי או'קונור ("האלימים יישאוה"). כל הסיפורים יפים (ומתורגמים נפלא בידי משה רון ודבורה שטיינהרט). עם זאת, רגע השיא בסיפור של פורטר מעט לא אמין. לעומת זאת, הרומן של או'קונור, הטוב בקובץ, הוא מרשים ביותר. הוא גם רומן שעוסק בסוגיה הדתית – סוגיה שחשיבותה חזרה בחריפות בזמננו – ומגלם בצורת רומן את האמירה של איבן קרמזוב (ודוסטוייבסקי הוא הסופר הדתי החשוב ביותר, במה שניתן לכנות כ"מסורת" הכתיבה בסיפורת על נושאים דתיים) על כך שאלוהים והשטן עורכים קרב על נשמת האדם.

על או'קונור ארחיב, אני מקווה, בעתיד. זה באמת רומן מעולה. ועם זאת, אני, בעיקרו של דבר, לא ממש אוהב את הכתיבה "הדרומית" ששלוש הסופרות הללו מייצגות אותה (ומייצג גדול אחר שלה הוא פוקנר). אני לא אוהב אותה כי יש בה נטייה חזקה להצגת טיפוסים בעלי יצרים עזים, חלקם מטפיזיים, שנובטים בקרקע של אישיות מוזרה פיזית ולא רהוטה. במילה אחרת – אותה מילה שבאחרית הדבר לרומן של או'קונור מצוטטת הסופרת כמי שלועגת לחוות הדעת המתבטאת במילה הזו, אך היא אכן מילה מדייקת – טיפוסים גרוטסקים.

הטיפוסים הם גרוטסקים במובהק. בכל שלוש היצירות. הם לא בני אדם מהיישוב. הם גדולים וקטנים מהחיים. בכך הם מזכירים לי מאד – עד כמה שזה ייראה מפתיע – את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי. בסיפורים אלה ניסה ברדיצ'בסקי להראות את כוחות היצר, האלימות והטירוף ששכנו בעיירה היהודית ובכך להזים את התפיסה על הרכרוכיות והפסיביות היהודית. גם את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי איני מחבב (להבדיל מסיפוריו על אותם אלה שניסו או הצליחו לצאת מהעיירה, כולל הנובלה המופתית "עורבא פרח"). אני מחפש בספרות בני אדם, לא שדים, לא נלעגים, לא מטורפים מפחידים ולא אינדיבידואלים שהם טרף לכוחות מהלא-מודע הקולקטיבי שמוחק אותם.

יצא כך, שבמקביל, פחות או יותר, לקובץ הזה, קראתי סופרת אמריקאית לא דרומית, בת דורה של פורטר (המבוגרת מבין השלוש בקובץ). וילה קאתר מספרת לא על הדרום, כי אם על נברסקה (השייכת למערב-התיכון?). "אנטוניה שלי" הוא רומן נהדר (מ-1918; ראה אור גם כן ב"עם עובד", בתרגום: ע. ארבל) על מתיישבים סקנדינבים ומרכז אירופאים בנברסקה של שלהי המאה ה-19. מהספר הזה נהניתי יותר מאשר משלוש הסופרות הדרומיות (אם כי הסוגיות המטפיזיות שמעלה או'קונור הן מעמיקות ועקרוניות ועולות על הסוגיות שמעסיקות את קאתר). הסופרת הלא דרומית הזו עוסקת בבני אדם, לא ביצורים שחציים חיה וחציים מלאך, לא בהתנהגות שדית ואלימה, לא ביצורים גרוטסקים.

 

עם עובד - שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר | קרסון מק'קלרס | פלנרי או'קונור

 

אנטוניה שלי.jpg

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: