פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
פרידריך ניטשה בספרו המוקדם, "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", מונה שלוש סיבות לכך שעלינו ללמוד היסטוריה. הראשונה, שהוא מכנה, "היסטוריה מונומנטאלית", משתמשת בהיסטוריה לעידוד החיים בהווה בכך שהיא מביאה דוגמאות מופת של אישים אמיצים ומעשים מופלאים שנעשו בעבר כנגד כל הסיכויים. השנייה, "היסטוריה אנטיקווארית", מאפשרת ללומד להתחבר למורשתו ולחוש כך חלק משלם גדול יותר מאשר הקיום הקצוב שלנו בן השמונים השנים הקצרות. השלישית, "היסטוריה ביקורתית", מחפשת בעבר את מקורות הטעויות שנעשו על מנת לשרש אותן. התרגום החדש מיידיש של "הסוסה" – יצירתו של שלום יעקב אברמוביץ מ-1873 (שנערכה על ידו כמה פעמים עד נוסחה האידי הסופי מתחילת המאה ה-20) – מוצדק ללא ספק מהטעם השני, "האנטיקווארי". היצירה היא חולייה מרכזית בהתפתחות הספרות האידית והעברית כאחת, והיכרות איתה – שמתאפשרת בזכות התרגום היפה של דן מירון – היא היכרות והתחברות עם מורשתנו, לא רק הספרותית, כי אם גם ההיסטורית-פילוסופית-פוליטית. אבל האם זו גם יצירה "מונומנטאלית"? כלומר, יצירה שמופתיותה יכולה להאיר לנו בימים חשוכים? דן מירון סבור שכן. אני לא כל כך בטוח.
אבל, לפני כן, "הסוסה" מציבה בעיה נוספת מלבד השאלה מה הרלוונטיות שלה לימינו. זאת משום שמנדלי עצמו תרגם לעברית את "הסוסה" – כמו שתרגם יצירות מרכזיות אחרות שלו מיידיש – ופרסם אותה תחת השם "סוסתי". תרגומה החדש לעברית הוא, לכן ולכאורה, כמו שדן מירון אומר, "מעשה שלא ייעשה". אלא שבלגיטימיות של התרגום החדש משכנע דן מירון לחלוטין. לא רק ש"סוסתי" העברית כתובה בעברית רחוקה מאיתנו (זה כשלעצמו טיעון לא מספק: אדרבה, שיתאמצו הקוראים העבריים ליהנות מעושר משלביה של העברית), אלא שהיא בעצם ספר אחר, ספר שהברק הלשוני העברי הווירטואוזי של מנדלי ניצב במרכזו וכמו "מסתיר" את הרבדים האחרים החשובים יותר שהתבלטו בנוסח האידי.
"הסוסה" מספר על סרוליק, צעיר יהודי מבריק בן "תחום המושב", שמתעתד להפוך לרופא כי כך יוכל להיחלץ מהחיים היהודיים באימפריה הצארית, חיים חנוקים, גשמית ורוחנית. הוא מכין את עצמו לעמוד בבחינות האקסטרניות החוצצות בינו לבין האוניברסיטה, אך מתקשה בעיקר בשינון החומר הפולקלוריסטי שמוטל על התלמידים לשנן (אגדות העם הרוסיות על הבאבא יאגה, למשל). בשיטוטיו מחוץ לעיר נתקל סרוליק בסוסה עלובה שזוכה להתעללות והכאות נמרצות מידי כל. בשלב זה הופך הסיפור לאלגורי. הסוסה היא עם ישראל המעונה בין הגויים. סרוליק נחלץ לעזרתה ופונה, בין היתר, ל"חברת צער בעלי חיים", כלומר, ברובד של הנמשל, לאירופה הנאורה וההומניסטית. התגובה של "החברה" רפה, צבועה ולא רלוונטית (על הסוסה לתקן את דרכיה ואז תזכה ליחס של כבוד). סרוליק עצמו מיטלטל בין רגשות חמלה כלפי הסוסה לרגשות דחייה עזים מהפסיביות שלה, מהכניעות שלה, מהערצת הכוח הסמויה שלה. בהמשך העלילה, סרוליק עצמו – שאנחנו מבינים משלב מוקדם שהוא נתון בהתקפים פסיכוטיים – שנכשל בבחינות האקסטרניות, עורך היכרות עם השטן, "אשמדאי", שמלמד אותו על כוחו של הרוע בעולם ומטיס אותו מהשמים לארץ וחוזר חלילה על מנת לאלפו בינה.
העניין המרכזי שעוררה בי הקריאה ב"הסוסה" ב-2018 – מה שהוא בעיני החלק ה"מונומנטאלי" ביצירה; ובצד תיאורים צדדיים יפים מאד ורעיונות מעניינים המנוסחים היטב ומוצגים בה – היא התיאור המורכב של היחס בין מבקר-החברה-והתרבות לבין החברה והתרבות אותם הוא מבקר. סרוליק אמביוולנטי ביותר, כאמור, ביחס ל"סוסה". ובכך מייצג אברמוביץ את עמדת המשכיל העברי שחלק ממנו מבקש להינתק מעמו, אבל חלק אחר בו אינו רוצה או אינו מסוגל לעשות זאת. הרובד הזה באוכלוסייה היהודית היה (בעתיד מבחינת נוסחה הראשון של "הסוסה") אחראי לחלק מהמהפכה הציונית. עוד אומר לנו אברמוביץ, גם בעזרת הסיום המרגש של הסיפור, שמבקרי חברה ותרבות שאינם מיוסרים כמו סרוליק, שאינם מוכנים להקריב את עצמם לטובת החברה והתרבות אותם הם מבקרים, כלומר מבקרים זחוחים, שביקורתם אומנותם, הם מבקרי תרבות וחברה לא אפקטיביים וכוזבים.
אך זה לא הפירוש שנותן דן מירון במסה בת כ-60 עמודים שהוסיף באחרית הספר. מירון – בידע העצום ובברק המענגים הרגילים שלו – מבקש לאתר את המוקד של הסיפור הזה ("מוקד מושגי אחד"). הוא רואה את המוקד הזה כ"ביקורת הנאורות ש'עלתה על גדותיה' וניתקה את עצמה מן המרכיבים הביולוגיים, הפסיכולוגיים וההיסטוריים של הקיום". השטן המפיסתופלי – בקטע מעניין מאד במסתו מסביר מירון שהז'אנר של "הסוסה" נשען הן על ז'אנר המשל בעל מוסר ההשכל (כגון "קנדיד" של וולטר) והן הז'אנר המתרחש על רקע מטפיזי אדיר ממדים (כמו "פאוסט" של גתה) – מלמד את סרוליק הנאיבי, המאמין ב"נאורות", על כוחם של היצרים והרוע.
מלבד זה שהמסר הזה אינו כל כך רלוונטי לזמננו כפי שרומז מירון, זמננו הפסימיסטי ממילא (חוץ מסטיבן פינקר). מלבד זה שאתה תוהה עד כמה יכולה להיות לכידה באמת יצירה שאנו זקוקים לעשרות עמודים של גדול מבקרינו על מנת לאתר את אחדותה. מלבד זה שתמיד צריך לחשוד במבקרים שמעריצים יצירה כי יש להם הרבה מה לומר עליה (מבקרים אוהבים יצירות שצריך לפרשן, כלומר שצריכות לַפָרשן; אין זה אומר שהיצירות טובות בהכרח). מלבד כל זה, ואפילו הפרשנות של מירון היא נכוחה (וייתכן שהיא כזו). עדיין, אני, כמו ברנר, שלא אהב את היצירה הזו, סבור שהשטן הזה הוא דמות תיאטרלית מגוחכת (וכמו "פאוסט" בכבודו ובעצמו – נחווה כזר ומיושן), ושהיצירה ההגותית הזו אינה מגיעה למדרגת האמנות המאוחרת של מנדלי ("לפי שעה אין עוד לפנינו מנדלי האמן", כתב ברנר אחרי הדיון ב"סוסתי").
אך כדאי בהחלט לקרוא ב"הסוסה". לא רק מהטעמים שהזכרתי ("האנטיקווארים", המעט "מונומנטאליים"). כדאי לקרוא בה גם משום עצם הזרות שבה. הזרות הזו שולחת אותנו להתבוננות עצמית ולתהיות האם המקום בו אנו נמצאים אכן מוצלח יותר מהמקום שהוליד את היצירה "המשונה" הזו.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה אריק, מדבריך מבינה שכדאי לקרוא את התרגום המקורי ואת זה החדש
אילו יצירות מאוחרות של מנדלי אתה ממליץ לקרוא?
ממ"מסעות בנימין השלישי" בעיקר נהניתי.
אבל גם מ"ספר הקבצנים".
פאוסט זר ומיושן? מצטערת .. לא מסכימה.. בפאוסט השטן אומר: מה אני צריך את ההופעה של 'השטן'? גם אני לבשתי חליפה נאה ומחוייטת. משהו כזה. לא מיושן בכלל.. העברית של מנדלי לדעתי נהדרת. מעולם לא הבנתי שכשהוא פגש בשטן זה היה התקף פסיכוטי. הבנתי שזה תוצאה של מחשבותיו העמוקות על מה יהיה עם היהודים, שהגיעו לדד אנד ואין לו פתרון. רלוונטי להיום – בטח. כי אפשר לרפרף כאן על מה היה גורל יהודים כשלא הייתה להם מדינה משלהם. מאוד רלוונטי לטעמי. אבל.. נכון שהקוראים לא אוהבים ספרות איכותית. ברנר פסל – לגמרי מקנאת סופרים, כלומר מקנאה. עד לאן מגיעה הקנאה בין כותבים. בלי לפגוע ביצירות ברנר המעולות.
עוד הערה בבקשה. בזכותך קראתי את הביקורת של ברנר על 'סוסתי' ( פרויקט בן יהודה/ הערכת עצמנו בשלושה כרכים). הוא כתב את הביקורת לפני השואה. אחרי השואה לדעתי לא היה כותב כך, כי תחושת הדחיפות של מנדלי ב'סוסתי' שהיהודים בסכנה נוראית ללא מוצא הוכחה לצערנו. מה מוגזם/ פתיטי כאן? הוא כותב שהשטן בסיפור של מנדלי מגוחך ולא מפחיד. נניח שכן. אם כן, יתכן שזו ראות צדדית מהעתיד, של מנדלי, שהיהודים למרות הכול ימצאו איזשהו מוצא לעצמם. מפריע לברנר שהגיבור רואה את הסוסה כבן מלך ( שהוטל עליו כישוף?). הוא כותב, מה פתאום בן מלך? מה יועיל לך שאתה בן מלך כשאתה רעב? הטענה הזו נראית לי חיפוש בכוח מה לא טוב בסיפור. ועוד כשנושא הביקורת של ברנר זו שאלת ההערכה העצמית .. מנדלי לועג להשכלה – ועושה את זה משעשע ומעולה. מה לא טוב בזה? הטענה שגיבור הסיפור משוגע חוזרת לשואה – איזה סופר עם תחושת עתיד חזקה, יציג את גיבורו כבחור 'רציונלי' שלא חושב על כאלה דברים, ולא מתייחס אליהם עד גבול אובדן הרציונל, כי זה באמת מה שקרה, וברנר טעה. עם כול ההערכה ליצירה הנהדרת של ברנר.