פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בנאלי וטריוויאלי הם לא אותו דבר. המוות בנאלי, אבל הוא לא טריוויאלי. ואילו תופעת לוואי קלה נדירה של תרופה היא טריוויאלית אבל לא בנאלית. חלק ניכר מהתובנות של מר פָלוֹמָר, ספרו האחרון של איטאלו קאלווינו (שראה אור במקור האיטלקי ב-1983), הן בנאליות או טריוויאליות או שתיהן כאחת.
מר פלומר, שהתבוננויותיו בעולם הדומם, הצומח החי והאנושי מאכלסות את פרקיו הקצרים של הספר הקצר, שמהרהר בעולם הטבע כך: "אולם שום דבר מכל מה שמר פלומר רואה אינו קיים בטבע: השמש אינה שוקעת, הים אינו עוטה צבע כזה, הצורות אינן אלה שהאור משליך על רשתות העין", מהדהד תובנה פילוסופית בנלית (עוד לפני קאנט). ואילו טריוויאלית ובעלת עמקות-מדומה היא התהייה האם אור הירח של אחר הצהריים מתגבר לקראת הלילה בגלל "נסיגתם האטית של השמים, שככל שהם מתרחקים הם שוקעים יותר באפלה; או האם, לעומת זאת, הירח הוא הצועד לפנים ואוסף את האור שקודם היה מפוזר סביב, ונוטל את האור מן השמיים".
זהו ספר פילוסופי במובהק. הפילוסופיות הזו שלו מתמזגת עם הפוסטמודרניזם של קאלווינו ביצירות אחרות ("אם בלילה חורפי עובר אורח" המהנה ו"הערים הסמויות מהעין" המלא בעמקות מדומה וטריוויאלית) לוויתור על עלילה, דמויות, על סיפור פשוט ו"נאיבי". מר פלומר, המבקש להתבונן בעולם בישירות, לשוב אל הדברים עצמם ללא תיווכו של ידע תיאורטי (או במינימום של ידע כזה), מיישם, כמדומה, ובלי לומר זאת במפורש, את השיטה הפילוסופית שייסד אדמונד הוסרל בתחילת המאה ה-20 תחת השם "פנומנולוגיה". הפנייה הזו אל ההתבוננויות המרכיבות את הספר, נובעת, כך אנו למדים מהערות פזורות לאורכו, גם ממניעים פסיכולוגיים. אחד מהם הוא חוסר ההרמוניה שחש מר פלומר עם העולם האנושי: "מר פלומר סובל מאוד מן הקשיים שיש לו בקשרים עם הזולת". ולכן, מעיר המספר במקום אחר, הוא פונה להביט בשמיים, "כדי להינתק מן האדמה, מקום של הסתבכויות מיותרות והערכות מבולבלות". בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי, ניסיון למצוא קשר בין האדם לטבע: בשביל מר פלומר "היה תמיד הפער הקיים בין התנהגות האדם לבין שאר העולם מקור לחרדה". ולעתים ההתבוננות נועדה למצוא סדר מרגיע בתופעות.
יש בספר יסוד פוסט-הומניסטי. בלז פסקל כתב במאה ה-17 שהדממה הנצחית של החלל האינסופי מבעתת אותו. המספר ההומניסט של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ממליץ גם להסב את פנינו מהמרחבים האינסופיים של החלל החיצון, המתנגדים למידה האנושית שלנו. מר פלומר צופה בכוכבים באדיקות ודווקא מהרהר הרבה, אם כי בחרדה, במה שפסקל (בציטוט אחר, מקביל), ממליץ לא להרהר בו, "בעולם כפי שהיה ויהיה בלעדיו: אותו עולם אינסופי שהיה בטרם נולד, ואותו עולם הרבה יותר אפל שיהיה אחרי מותו". כמו גם במצב העולם אחרי שיכלה האדם ממנו (בהתבוננות בביתן הזוחלים בגן חיות, מהרהר מר פלומר: "מאחורי הזכוכית של כל כלוב נמצא העולם שמלפני האדם, או אחרי האדם, כדי להוכיח שעולמו של האדם אינו נצחי ואינו מיוחד") . בהתבוננות בצבים מזדווגים הוא מהרהר בתובנה (הבנלית) הבאה: "האם אין גם מה שאנו מכנים בשם 'אֵרוס' אלא תכנית שבה הוזנו המנגנונים הגופניים שלנו"? במקביל להוגים פוסט-הומניסטיים בני זמננו, שנוטים לתאר את האדם בעזרת שילוב של תיאוריות ממדעי המחשב והביולוגיה.
ועל אף כל האמור ובסופו של חשבון, הקריאה בספר מהנה ומועילה. ראשית, גם בחלקים הבנליים והטריוויאליים שפתו של קאלווינו מדייקת ובהירה. זו שפה בעלת טאקט, שיודעת מתי יש להרחיב את הדיבור ומתי יש לשתוק. שנית, חוש הומור מצודד מפציע כאן כפעם בפעם. למשל, באותו פרק בו מתבונן מר פלומר באישה המשתזפת בחזה חשוף ומנסה לדייק את מבטו כך שלא יחפצן אותה. או כשהוא מנסה בגן הסלעים והחול שבקיוטו שביפן לפשוט מעליו את ה"אני" הפרטי אבל מתקשה מעט לעשות זאת כי הוא לחוץ ודחוק "בין מאות מבקרים הדוחפים אותו מכל צד, בין עדשות ומסרטות שמפנות לעצמן דרך בין המרפקים, הברכיים והאוזניים של ההמון".
ולבסוף, כמה מתוצאות התבוננויותיו של מר פלומר אינן זניחות או נדושות. למשל, כשהוא מתבונן בגן חיות ספרדי בקוף גורילה לבקן, הוא שם לב שיוצא הדופן המעט מפלצתי הזה אוחז בחוזקה בצמיג של מכונית. אחיזתו של הזכר הזה הלבקן שונה משל שאר הגורילות בכלוב. "גם לנקבת הגורילה יש צמיג של מכונית, אך לדידה הוא מהווה רק חפץ רגיל, שאליו יש לה יחס מעשי ונטול בעיות […ואילו אצל הגורילה הלבקן:] לעומת זאת, דומה כי המגע עם הצמיג הוא משהו רכושני ואיכשהו סמלי. מן הצמיג יוכל להיפתח לו צוהר אל מה שלאדם הוא החיפוש אחר מפלט מאימת החיים: הזדהות עם חפצים, זיהוי עצמי בסימנים, הפיכת העולם לאוסף של סמלים; כמעט שחר ראשון של תרבות בלילה הביולוגי הארוך".
מבקר חופשי 