פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הרומן הזה ראה אור לראשונה בארה"ב ב-1961 וזכה להצלחה רבה ואף עובד לסרט מצליח בבימוי סידני לומט ב-1964. שנה לאחר שראה הספר אור נפטר מחברו בגיל 36 ממחלה. במבט רטרוספקטיבי מזמננו, מבט לאחור כמו זה של הסופר דייב אגרס שמצוטט בדש הכריכה, וולנט נתפס כאחד מקבוצה מבריקה של סופרים יהודים (The Great Jews, קרא להם המבקר והסופר מרטין איימיס)- בלו, מלמוד, רות ומיילר – ואילולי מותו המוקדם יש לשער (כך אגרס) שוולנט היה ידוע כמותם.
"המשכונאי" הוא אכן רומן מרשים. והוא אכן מזכיר ספרים של בלו (את "הקורבן", למשל, שקדם ל"המשכונאי" ועסק כמוהו באנטישמיות; ואת "כוכב הלכת של מר סאמלר", שראה אור אחריו, ועסק כמוהו בפליט שואה אינטלקטואל), של מלמוד (כמו "העוזר" של מלמוד מ-1957 גם "המשכונאי" עוסק ביחסי עבודה קרובים בין יהודי ללא יהודי) ושל רות (אותם אלה העוסקים ביחסי יהודים ושחורים, בעיקר "הכתם האנושי" המאוחר). זה רומן מרשים, אבל לא הייתי ממהר להכתיר אותו כ"יצירת מופת" (כפי שעושה אגרס ו"הניו יורק טיימס" המצוטטים בכריכה) בגלל היסוד המלודרמטי הבולט שבו.
הרומן מספר בגוף שלישי על סול נָצַרמן, יהודי אינטלקטואל ניצול שואה בן ארבעים וחמש, שאשתו ושני ילדיו הקטנים נרצחו בשואה. בעודו פליט באירופה שאחרי המלחמה קיבל נצרמן הצעה ממאפיונר איטלקי לנהל בית משכונות בהארלם שישמש אמצעי להלבנת ההון הלא חוקי של העבריין. נצרמן המצולק והמיוסר, מי שאינו מאמין עוד בדבר, קיבל את ההצעה ומנהל חיים אינרטיים של עבודה, מערכת יחסים קודרת עם ניצולת שואה כמותו, יחסי תיעוב עם משפחת אחותו שהוא המפרנס שלה. ויש גם את עוזרו בחנות, חסוס אורטיז, צעיר יפה תואר, שחור-היספני (אם אני מבין נכון), שמעריץ את נצרמן ורואה בו יהודי אופייני שמבין איך לעשות כסף ולכן יש ללמוד ממנו.
הרומן מתאר אוסף של דמויות גרוטסקיות, בעיקר שחורות, שבאות למשכן את חפציהן, העלובים לרוב, על מנת לזכות בדולרים ספורים תמורתם. את יחסו הקשוח, הלא וותרני והסולד של סול כלפיהם. את ניסיונות החיזור הנמרצים, המרשימים והנוגעים ללב, אחר סול, ניסיונות חיזור של אמריקאית לבנה טיפוסית, אישה שוחרת טוב אך בודדה בשם מרילין ברצ'פילד, שעובדת מטעם עיריית ניו יורק עם ילדים בשכונת המצוקה. עוד מתוארים עבריינים שחורים קטנים שזוממים על שוד חנות המשכונות וגם המאפיונר האיטלקי שהיגר לשכונות העשירות במנהטן.
וולנט מתאר את דמויותיו בצורה משביעת רצון כולל דמויות המשנה המעניינות הרבות שיש כאן, כמו מורטון, אחיינו הנוירוטי של סול, המבקש להיות אמן (הוא מצייר) ומשפחתו לועגת לו, או אינטלקטואל אוטודידקט שחור בשם ג'ורג' סמית, שנחנק מתשוקות פדופיליות. המתח העלילתי נבנה בצורה מודרגת ומוצלחת. הרגש שנרקם בין היהודי לעוזרו השחור מעניין (על אף שאורטיז נראה לסול נוטה לעבריינות, "היתה לסול תחושה עמומה שיש זוועות מסוימות שהנער הזה לא יבצע, ובעיניו של סול נצרמן, זה לא היה דבר של מה בכך; הוא ייחס למעט מאד אנשים אפילו את החסם הזה לרוע"; אלה משפטי מפתח בעיניי). אך הטקסט של וולנט אינו "שקוף" ויש בו איכות סמיכה, מטאפורית ופיוטית ואינטלקטואלית, הן בתיאורי הסביבה הפיזית והן בתיאורי תנועות הנפש, ועם זאת כזו שנחווית כחיונית ואינה פוגעת ברצף הקריאה.
היסוד המלודרמטי שיש כאן נוגע, ראשית, בתיאורי זוועות השואה שסול חוזר אליהן בחלומותיו. החומרים הקשים האלה, שכולנו מכירים לצערנו, הם אנטי ספרותיים, הם מגמדים את עניינו של הרומן בחיים האזרחיים, חיי הנפש והגוף על דקויותיהם, ולא פלא שסופרים רבים נמנעו מלעסוק בהם. זוועות השואה בְּרומן הם כמו דלת נפתחת לאור מסמא בחדר חושך; כל הפילמים נשרפים בהבהק אחד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך קשור לתיאורי השואה בהיגיון הפנימי שנוצר ברומן, גם התיאור הפיזי של המשכונאי נצרמן הוא גרוטסקי במובלט (משקפיו הגדולים, פניו וגופו הגדולים) ולבטח גרוטסקיים הם, כאמור, תיאורי הלקוחות המתקבצים בחנות. קרל מרקס, בציטטה ידועה, כתב על נפוליאון השלישי ביחס לזה הראשון שההיסטוריה מופיעה פעם כטרגדיה ובפעם השנייה כפרסה. במובן מסוים, אימות המאה העשרים הופיעו גם הם פעם במציאות כטרגדיה ובפעם השנייה כ"חומרים" לחרושת התרבות האמריקאית על מנת שתפיק מהם "דרמה".
"המשכונאי" אינו יצירה זולה, אדגיש שוב. אבל יש בו את אותה כוונה ליצירת אפקט רגשי עז, את אותה מודגשות רגשית, אותה לחיצה על דוושת הרגש, שיש ברומנים אמריקאים רבים הנחשבים לטובים מאד (לי הוא הזכיר במודגשותו הרגשית את "צייד בודד הוא הלב").
אצל בלו, באותם רומנים מוזכרים, לא חשתי בלחיצה דומה, והם גם עסקו בנושאים שאינם מובנים מאליהם כמו זה שבו עוסק "המשכונאי" (בנכונות המסוימת של ראיית העולם של האנטישמי, הרואה איך היהודי המוכשר דוחק אותו ממקומו, ב"הקורבן"; בלקח העכשווי שיש לניצול השואה האינטלקטואל ללמד את אמריקה של הסיקסטיז ושל ה"מהפיכה המינית" ב"כוכב הלכת של מר סאמלר").
לא "יצירת מופת", אם כן לפי דעתי, אך רומן מרשים ורגיש וכתוב היטב, לעתים לעילא.
מבקר חופשי 