יצא כך שבימים אלה אני קורא במקביל רומן של דוריס לסינג ("שוב, אהבה", מ-1996) ואת (בפעם השנייה) "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו מ-1982. אני מהממקבלים בקריאה.
שתי הסופרות הן בעיניי – עד כמה שאני זוכר כרגע – הסופרות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומגדולי הסופרים באותה מחצית. ולמרבה המזל שתיהן זכו בפרס נובל מוצדק בסמיכות זו לזו.
ב"שוב, אהבה" מתאהבת נואשות מחזאית נבונה ויציבה בת ששים וחמש בשחקן יפה תואר בן עשרים ושש. ועלה בדעתי שאני אוהב את שתי הסופרות האלה, בין יתר סגולות כתיבתן, בגלל האהבה שלהן לגברים. הן אוהבות גברים במלוא מובנה של המילה "אהבה". במלוא הכאב והתלות והכרת התודה והכעס שתשוקה גדולה גורמת לה. המין, לפיכך, הוא מבחינתן "בעיה" (כמו במשפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של קוטזי). "בעיה" שחלק ניכר מהספרות שלהן דנה בה.
וולבק כותב (בעקיפין כלשהו) ב"אפשרות של אי" שסופרים שאינם עוסקים בסקס, על עונגו ומועקותיו, אינם סופרים "רציניים".
מונרו ולסינג הן, לפיכך, סופרות "רציניות".
.jpg)
מבקר חופשי 
תגובות
אתה מסכים עם הקביעה אודות "רצינות" או "אי רצינות" הסופרים באשר לכתיבה על סקס והכרוך בו?
חג שמח, כרמלה. בעיקרון אני מסכים עם וולבק. אבל הוא מביא כדוגמה את פסקל שעבורו הנושא הדתי היה עז יותר מהמין ולפיכך גם אותו מחשיב וולבק כסופר "רציני", משמע: מי שעוסק באפשרות האנושית לאושר ובהיעדר האפשרות הזו גם. במובן הרחב יותר הזה אני מסכים עם ההגדרה של וולבק.