בשבוע שעבר כתב לי אורין מוריס שאתר "הפתיליה" נסגר. כיוון שבאתר זה התפרסמה ביקורתו האוהדת על הרומן שלי, "מדוע איני כותב", נדרכתי ומיהרתי לנסות להשיג את הטקסט של אורין בדרכים אחרות ולפרסמו באתרי.
אבל התגובה שלי הייתה בעצם הרבה יותר מ"דריכות". נסערתי – לא רק נדרכתי. כי היה דבר מה סמלי, להרגשתי, בסיפור הזה.
על הרומן שפרסמתי בנובמבר 2017, "מדוע איני כותב", התפרסמה בעיתונות ביקורת אחת בלבד. וביקורת שלילית מאד, ארסית מאד: ביקורתה של גפי אמיר ב"הארץ – ספרים".
ביקורתו האוהדת של אורין מוריס הייתה הביקורת השנייה (והאחרונה) שנכתבה על ספרי, והיא, כאמור, נכתבה מחוץ לכותלי העיתונות הממוסדת, באתר "הפתיליה".
והנה – וזו הסמליות שמצאתי – אפילו הביקורת הזו הוכחדה מתחת שמי האינטרנט.
——-
האמת היא שהתעצבתי מיבול הביקורות הדל על הספר שלי (אני לא מדבר על תגובות פרטיות, תגובות פרטיות נלהבות שלהן זכיתי לא מעט ואני אסיר תודה ושמח מאד על כך). כאמור, מדובר בביקורת אחת בלבד בעיתונות הממוסדת, זו של גפי אמיר. הביקורת של גפי אמיר הייתה טיפשית, אטומה-רגשית ומרושעת (לא ברור מה יותר ממה; התחרות קשה), חלולה – ביחסה לי מניעים שמעידים על עולמה הרוחני הנמוך של המבקרת יותר מאשר על עולמי שלי.
אני חושב שהרומן שלי הוא רומן ראוי וטוב. אני לא כותב "כמובן" כי אצלי זה בהחלט לא "כמובן" שאני חושב כך (לדברים לא מעטים שכתבתי אני דווקא מתנכר; לא לרומן הזה). אבל גם אם הרומן שלי "בינוני", בערבו קטעים טובים עם קטעים גרועים, או דבר מה כיו"ב – זה נראה לי פשוט לא הגיוני שרומן מורכב יזכה לביקורת אחת שלילית, חד-משמעית, ארסית וגורפת.
הרומן הראשון שפרסמתי ב-2004, "ובזמן הזה" (טוב הרבה הרבה פחות מהנוכחי, בעיניי), זכה, עם זאת, לחמש ביקורות. ביקורת קטלנית של ארנה קזין ב"הארץ". ביקורת קטלנית של נעה מנהיים ב"Ynet". ביקורת אמביוולנטית של יורם מלצר ב"מעריב". ביקורת אוהדת מאד של שהרה בלאו, ב"מעריב" גם כן. וביקורת אוהדת מאד של חיים נגיד ב"ידיעות אחרונות".
נכון, אם היו חמש ביקורות שליליות על הרומן הנוכחי לא הייתי שמח יותר, בהחלט לא (אם כי פעם אמר לי סופר ידוע שעל אחד הרומנים שלו הוא קיבל שבע ביקורות שליליות, אך בכל זאת הוא לא התערער כי האמין בטקסט שלו – גם אני מאמין, כאמור, ב"מדוע איני כותב"). אבל אני חושב שהסיכוי לזה במקרה הנוכחי היה קטן. ובהחלט הייתי מעדיף יבול ביקורות עשיר יותר, גם אם היו בתוכו כמה ביקורות שליליות.
——-
יש סיבות שונות שתרמו לכך שזכיתי לביקורת אחת שלילית הפעם. "סיבות" – לא בהכרח מוצדקות כולן. היותי מבקר קבוע ב"ידיעות אחרונות" סגר את האופציה לביקורת בעיתון שלי. היותי מבקר ספרות בעצמי הפך את כתיבת הביקורת עלי למשהו שאנשים, אולי, חוששים ממנו.
אבל יש עוד "סיבה" אחת לכך והיא מעוררת אצלי תרעומת גדולה. הספר שלי עוסק בגבריות באופן נרחב. לעתים בצדדים בוטים שלה. והוא עושה זאת מתוך התחבטות פנימית וספקות עצמיים, ולא מתוך התרסה חד-משמעית. ואני חש – אני יודע! – שהעיסוק הזה ואופיו הם לצנינים באגפים השמרניים והליברליים כאחד של השיח הציבורי, כלומר כמעט בכל האופק הביקורתי מקצה אל קצה.
אני יודע, למשל, שבעיתון "מקור ראשון" נדחה ראיון אתי בפירוש בגלל המיניות הבוטה של הספר; בגידה שהכאיבה לי במיוחד, כי אני עצמי כתבתי שנים ארוכות ב"מקור ראשון" ויודע שחלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי של הספר בא מקרב קוראיו, שאכן כמה מהם אמרו לי שקראו את הרומן בהתלהבות (אפרופו ראיון. עם צאת הספר נדהמתי למדי לראות שגם ב"גלריה" של "הארץ" לא הסכימו לראיין אותי על הספר. בגלל שאני כותב ב"ידיעות אחרונות", פניתי אליהם כאפשרות הראשונה. אך זו, מסתבר, לא נפתחה בפני).
ואני רואה, למשל, איך ספרים שעוסקים בנשיות, והינם בעלי ארומה פמיניסטית, זוכים מיד להתקבלות אוהדת באגפים הליברליים של העיתונות.
בכלל, אגב, היחס של הביקורת לנשים ולגברים שונה בעיניי. אני כמעט בטוח שלו היו עורכים סטטיסטיקה של חמש השנים האחרונות היו מגלים התפלגות שונה ביחס בין ביקורות חיוביות ושליליות בין אלו הניתנות לגברים לאלו הניתנות לנשים, כשאחוז הביקורות החיוביות לנשים עולה על אלה של הגברים.
דבר מה אחד אני בטוח בו: כשהגבריות היא נושא, וכשהיא לא "מינורית" באופייה, היא זוכה, ככלל, ליחס עוין. גבר סופר יכול לכתוב על יחסים עם אביו ואמו, על יחסיו עם ילדיו (האופציה המועדפת), על דמויות ראשיות נשיות (אופציה טובה גם כן) וכיו"ב – אך אל לו לכתוב על יחסיו עם נשים, כלומר, אם הם אינם הרמוניים.
כך יוצא שיצירות קיטשיות בעלות ארומה פמיניסטית, או אף יצירות לא קיטשיות של סופרות, אך בוטות מאד מאד ביחסן לגברים, מתקבלות בחמימות רבה, לעתים שלא כפי ערכן הסגולי.
זו, כמובן, "רוח התקופה". ויש שיאמרו שגברים טועמים כעת מה שנשים טעמו אלפי שנים וכו'. אולי. אך, לטעמי, עוול נעשה כעת. וסטנדרטים ספרותיים נשחקים כעת.
——-
התלבטתי, כמובן, אם לכתוב את הדברים. אך כדברי איוב אמרתי לעצמי "אדברה וירווח לי".
כשהייתי בן עשרים וארבע הלכתי באוניברסיטת תל אביב לטיפול קבוצתי. חשתי שההתנהלות החברתית שלי כאובה והססנית. הטיפול הזה, בהדרכת צמד פסיכולוגים, היה נהדר. בפועל ממש חשתי איך אני לומד להתנהל בתוך קבוצה. "רשת הביטחון" שהעניק הפורמט הטיפולי אפשרה לי לא לחשוש מלדבר ולהביע את דעותיי. הטיפול הקבוצתי הוא הטיפול הפסיכולוגי שלגבי יעילותו אין לי ספקות בכלל.
מאליו נוצר אז סבב בין הדוברים שהציגו, כל אחד בתורו, את סיפורם. הייתי בין המגיבים הדומיננטיים בקבוצה; שואל ומתעניין ביחס לסיפורו של כל אחד מהם. כשהגיע תורי לספר את סיפורי השתררה דממה בתום הסיפור. נדהמתי מחוסר התגובה. נעלבתי מאד. במפגש שבא אחר כך העיר אחד המשתתפים – דווקא השתקן שבהם – שהוא הרגיש ש"הקבוצה בגדה באריק" במפגש הקודם.
חשתי משהו מעין זה בעקבות פרסום "מדוע איני כותב". עם כל ההסתכנות בפתטיות בפרסום הפוסט הזה, אני מעדיף לומר את הדברים מאשר לכלוא אותם ביני לביני.
אני לא מבקש כאן אהדה. בטח ובטח לא רחמים. רציתי, אני רוצה – צדק.
*
תוספת מאוחרת לצורכי הבהרה: הפוסט הזה הביע תרעומת על ההתקבלות הביקורתית של "מדוע איני כותב". אך אין בי תרעומת לגבי התקבלותו בקרב קהל הקוראים. קיבלתי תגובות אוהדות באופן פרטי במידה מספקת. לא המונים, כן? אבל גם לא בודדים שנער יספרם. הספרות שאני כותב אינה מתאימה לכל אחד, אך גם בהחלט אינה כזו שמתאימה לאף אחד – אם לעשות פרפראזה על אמירה של ניטשה – ושמחתי לגלות שהיא דיברה לליבם של קוראים לא מעטים. ואני מקווה שעוד תדבר לליבם של קוראים נוספים. בכל אופן, אחזור ואדגיש, מטרת הפוסט לא הייתה להתלונן על זה (על מיעוט הקוראים וכו').
מבקר חופשי 
תגובות
בהחלט לא הוגן, מצער ומכאיב. אני משערת שהסיבה העיקרית קשורה דווקא להיותך מבקר – ביקורת חיובית יכולה להיתפס כחנופה, ושלילית כנקמנות. מצער מאוד שדווקא נתנו לגפי אמיר לכתוב על הספר. והיא אולי השתלחה בו מתוך קנאה או נקמנות. אני לא משוכנעת שהסיבה היא כפי שכתבת – שיש כאן עיסוק בגבריות. קראתי ואהבתי את הספר.
אריק יקר, התסכול מובן ונוגע. זו אמנות אכזרית ולא מתגמלת גם אם מבקרים אותך לחיוב. אצלך התחום מתערבב, אבל אני יכולה לומר שכסופרת אני לא צריכה לבקר את המבקרים. שכל אחד יעשה את עבודתו. אנחנו לא יכולים לשלוט על הכל. לפעמים נפגעים מאכזריות, לפעמים נפעמים מנדיבות. לפעמים נמצאים בשיח, לפעמים לא.
נכון, קשה להבין שאין ביקורת רלוונטית אלא שיח מבקרים, פוליטקיה, חששות ומניעים. עצוב אך זה המצב, והוא כולל גם אג'נדות כמו כתיבה פמיניסטית/מזרחית/וכיו' שמקבלות נקודות זכות, הד, ועניין כשברוב המקרים לא בצדק מן הערך הספרותי. לשיטתי, אם ממילא רובם לא ענייניים בביקורתם ובכתיבתם, לא נורא שקבוצות שההיסטוריה לא נתנה להם להרים ראש – זוכות מההפקר, לכן לא מפריע לי שרוב הסופרות קיבלו ביקורות אוהדות מסופרים (לטענתך, לא בדקתי) אבל בהחלט כן היה מפריע לי אם כיוצרת הייתי זוכה לביקורת חיובית משום מוצאי או מגדרי, לשמחתי לא זה היה המצב. אגב, דע שרבים שאת ספרם הראשון היללה הביקורת נפלו למלכודת קשה בספרם השני, הם כבר היו מחוייבים למבט החיצוני, האמינו לשבחים, ואיבדו את זה.
אם אפשר מילת עידוד, שאני בעיקר מפנה אל עצמי: להמשיך. לא להתחנף. לאמץ את השוליים.
לשמוח במשוב חיובי או ביקורת מנומקת שתעזור לך להשתכלל בכתיבה,
ולחייך מול ביקורת שלילית ומכאיבה – לחייך כי את האמן לא שוברים! הוא היחיד ששובר את עצמו.
הלוואי שהיו נדיבים אליך כמו שהיית אלי ולרבים שכמותי, שעל אף שלא קיבלו את ספרי לביקורת בעיתונך בכל זאת מצאת זמן לקרוא ולהתייחס בבלוג שלך. לא מובן מאליו. עובדה.
שבת שלום אריק,
תודה על הדברים החשובים שלך שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב.
אני קוראת בשמחה ובהערכה את כל מה שאתה שולח לנו, ותמיד נהנית מנקודות מבטך המגוונות, העמוקות והרחבות, ומהכתיבה הנהדרת שלך – עשירה, רהוטה, מכבדת וחפה מהתנשאות. לרוב אני מסכימה עם הביקורת שלך, וגם אם לא, אני נהנית מהפולמוס הפנימי שנוצר אצלי ומרגישה שבזכות דבריך הראייה שלי את הספרים הספציפיים ואת עולם הספרות בכללותו מתרחבת.
במהלך השנים האחרונות "חרשתי" את האתר שלך הלוך ושוב, קראתי לאורך ולרוחב רבות מהרשימות, ותמיד הרגשתי שבבסיס הדברים שאתה כותב מונחת הגינות אנושית ואינטלקטואלית כאחת. זה כל כך לא מובן מאליו, ודאי כמבקר.
אני מהקוראים האלה שלא מגיבים. בדרך כלל ממבוכה, ולפעמים סתם מעצלנות. אבל הפעם אני לא יכולה שלא לומר לך כמה אני מעריכה את הכנות והאומץ שלך, ומזדהה עם כאבך. לצערי לא הספקתי עדיין לקרוא את הרומן שלך – הוא מונח בראש "ערימת שבוע הספר" שלי – אבל אני בטוחה שראוי לעסוק בו מעצם הנושא הייחודי, ההיקף, השפה, וכן – גם העובדה שאתה מבקר ספרות בולט שמוציא לאור רומן ראויה להתייחסות. ההתעלמות ממנו מקוממת, קטנונית וצבועה, במיוחד על רקע היחס ההוגן שלך לכותבים ולספרים.
אני מקווה שהדברים שכתבת ייפלו על עוד הרבה אוזניים קשובות ושהיצירה שלך תזכה לצדק שמגיע לה.
ואנא, בבקשה, המשך בעבודתך הטובה.
בברכה ובהערכה, אלירז נר-גאון מודיעין. ________________________________
תודה רבה על תגובותיכן והערותיכן.
אריק,
תודה ששיתפת את קוראיך ברגשותיך.
מניחה שהתעלמות לפעמים כואבת יותר מאשר ביקורת לא טובה,
חושבת שביקורת צריכה להיכתב באוביקטיוביות עד כמה שאפשר,
קוראת בקביעות את הביקורות שאתה כותב בידיעות וכאן בבלוג,
מאוד נהנית מכתיבתך ונעזרת בה בבחירת הספרים,
לצערי את ספרך טרם קראתי מקווה לקרוא בהקדם.
תודה לך
דבורה
הו גפי אמיר
מדוע את כותבת
חמצת מרשעת
ארסית כפתן
בלתי מובנת
חסרת לב
אפורה כשק
שחוקה כמחק
אין לך מושג בבניית עלילה
התחלה
אמצע
סוף
הכי בסיסי
אני פשוט לא מבינה על מה את כותבת
ולמה את כותבת
מאיזה בור עקר וריק
של רוע
עוואזל פלפילו
אריק שלום,
קראתי את הספר מיד כשיצא, ולא אהבתי. קניתי אותו כי למדתי ממך המון; כי הביקורות שלך כמעט גורמות לי "לקרוא או לא לקרוא"; אני מצטערת שלא כתבתי לך מייד כשגמרתי לקרוא אותו, אבל זה בוודאי היה כי יותר לא נהניתי משנהניתי, וממש לא רציתי להעציב אותך. הייתי רוצה לכתוב בעצמי, אבל כמו אליס מונרו או קארל אובה, לא פחות. כמובן שאני מגלה דברים טובים גם באחרים – ומבינה טוב יותר מה אני מוצאת בהם ומה מאכזב אותי.
אתה העזת וכתבת ופרסמת, כמו שאתה, בלי להיות קארל-אובה. וציבור הקוראים לא קיבל בהוקרה. זה בטח כואב, אבל אני בטוחה שתתאושש, ואם תעז שוב, בוודאי שוב תבקר את עצמך, אבל לא כמו שאתה מבקר אחרים. הנכון הוא שאין גסות ורשעות בביקורות שלך; יש הרבה אהבה לספרות וחיפוש אחר הניצוץ. אני אמשיך לקרוא כל מה שתכתוב.
היי עידית,
לגיטימי בהחלט לא לאהוב.
רק תיקון: לא הלנתי על ציבור הקוראים, כי אם על הביקורת. מקוראים רבים קיבלתי תגובות חיוביות באופן פרטי. וגם כמה פחות חיוביות. בכל מקרה, לא על זה תלונתי.
אני אישה, דתייה, קראתי את הספר ונהנתי ממנו. לא זכור לי שהטריד אותי קטע בוטה במיוחד יותר מבספרים אחרים (אפילו מספר בוטה שכתבה אישה, נניח). כן זכור לי שחשבתי עליו הרבה, שנזכרתי בו בהקשרים שונים אחרי הקריאה, שקראתי אותו עד סופו אפילו שחיכתה לי ערימת ספרים מפתה על המדף, ושכמה ימים אחרי שסיימתי את הקריאה בו חברה שלחה לי הודעת וואצפ עם תמונה והמלצה על הספר וכתבה "הספר הזה הזכיר לי אותך".
תודה רבה לך! קוראת ביום אוגוסט. שמחת אותי בדברייך.
אכן, כפי שכתבתי, מבחינתי, חלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי של הספר הוא קוראים וקוראות דתיים (לא רק דתיים-לשעבר).
משהו מערכתי – למה נסגרה 'הפתיליה'? כמה כבר עולה לשמר לפחות את החומר הקיים באתר? זה אובדן ממשי. לא הייתי מתנגד לתרום כמה שקלים בעצמי לשם כך.
זה מעורר מחשבות נוגות – ממילא הקהל לחומר שכזה (תרבות גבוהה, נאמר) כה מצומצם, מה יהיה עכשיו כשהוא מכלה את רוב זמנו בפייסבוק?
ומשהו לא מערכתי. קראתי את ספרך, בסיכומו של דבר אהבתי אותו, אבל לאורך הקריאה, אולי עד הרבע האחרון, חשתי אחרת. אני לא מבקר מקצועי, אבל אי-אפשר להתווכח שהוא ספר קיצוני מהרבה בחינות, בסגנונו ובתוכנו. ככזה צפוי שייתקל בהתנגדות.
אולי תשים את הביקורת שהייתה בפתילייה בבלוג שלך כאן. לדעתי אם אני לא טועה, הייתה גם ביקורת בבלוג ספרות נוסף ודי ידוע. אנסה להיזכר בשם הבלוג. שיהיה לך בהצלחה.
תודה על הערותיכם. הוספתי קישור לביקורת של אורין.
מדוע איני כותב- ספר מצוין. כל השאר פחות חשוב
אריק שלום,
באמת כואב כשיש רק ביקורת אחת והיא שלילית כל כך. אני מבקשת "לדלל" אותה מעט. כמבקר מקצועי אתה יודע שיוצאים לאור ספרים רבים שרק חלקם זוכים לביקורת. אז אם צריך לבחור אולי יותר קל לכתוב על ספר מתורגם או קונצנסואלי… בלי קשר, שמתי לב לאחרונה שבמוסף של הארץ נוטים לקטלנות יתרה, לעתים על ספרים שבעיניי היו טובים. אולי זה נתפס כ"אנין". ועוד משהו: ניסיתי פעם לשלוח ביקורת על ספר. מסיבות שלא אפרט, אני יכולה לטעון לרמה מקצועית נאותה של הביקורת, אבל התשובה מכמה עורכים הייתה שאין מפרסמים ביקורת שאינה משל המבקרים הקבועים. אני מניחה שגם מקורבים או אנשים "חשובים" זוכים לפרסום, אבל הקליקה עובדת. וכן, יש דוגמאות לביקורת אוהדת ליקירי הקליקה. צר לי, ולא דווקא בגללך. אתה ו"ידיעות" ראויים לברכה על שלא נפלתם לפח הזה.
מקווה שהקוראים יצביעו ברגליים, כלומר בקופה.
תודה רבה על תגובותיכם.
כאב לי לקרוא את הנ"ל, פיזית. נשבעת.
חוסר ההדהוד לגבי היצירה שלך – בצינורות המקובלים, כפי שהם נקראים בשם עצמם – באמת מחפיר. ואולי הם מפחדים ממך, כל אותם מבקרים/ות וצינורות.
ה"סיבה" שציינת, גם היא ברמת ההשערה בלבד, מכעיסה. לכל הפחות אותי, כאישה, שלרוב כועסת או (ברגעים בריאים יותר) מתחרה בגברים. זה מעליב גם את הנרטיב שלי.
סליחה, למען הדיוק: לא אתה מכעיס, אלא ההיתכנות שהסיבה שציינת אכן אמיתית וריאליסטית. זה מחפיר ומקטין ומצמצם את כלל היצירה העכשווית.
קטונתי מלהכיר את השוק או את הנפשות הפועלות, אבל זה לא גורע מהכעס.
קראתי את הספר שלך, הנוכחי ולא הקודם. שמעתי את פיליפ רות' מדי פעם וחייכתי.
יש לקול שלך בדיוק את אותה זכות קיום כמו כל קול אחר. המעטה בערכו או בזכותו מצמצת כל קול אחר במקביל. אז מה אם אתה גבר לבן? זה לא רלוונטי לאיכות היצירה.
תודה רבה על תשומת הלב, קומורבי.
כשמבקר כותב ספר, נחוץ שיעור גבוה של אומץ לב. שהרי ההגיון מבקש, נאה דורש נאה מקיים. המבקר-סופר מיד נעשה שק נוח או לאדישות, או לחבטות. כך היה עם יגאל שוורץ ועם רן בן נון. פתאום דברים שרואים משם לא רואים מפה. הספר הבא יהיה המבחן היותר אמיתי שלך, אם הלב בוער, והאצבעות דורשות – זרום הלאה.
לאריק גלסנר היקר,
תודה רבה על הספר שלך "מדוע איני כותב" – מעניין מאוד מאוד. אני בעמוד 123 (דילגתי על הרשימות של השומר).
אודה: לידי סמרטפון עם ויקיפדיה כדי לקרוא על אבא שלך מייסד תנועת התחיה, ובכלל על כפר הרא"ה, ובכלל כל מיני דברים על הציונות הדתית. לא קראתי את הספר הראשון שלך, שבטח מסביר הרבה דברים. עוד לא שמעתי את הראיונות שאתה מפנה אליהם. בהם ייתכן שאתה מעמיק בנושא "לכתוב". מה זה "אני כותב", למה אתה לא רשאי "לכתוב". איזה איסור עקרוני ואסתטי היטלת על עצמך? האם רשות "לכתוב" נתונה רק למי ש"הגיע למודעות"? והאם הספר הוא כתב הגנה למי שמתרחק יותר ויותר מהבנת עצמו ומ"מודעות"? או שהספר – להיפך – הוא כתב-אישום ל"ספרות", כי הספרות תובעת וודאות, לפחות במשהו. ואם הסתירות עמוקות, אז הספרות ממש מתבטלת? כי ההסברים החלופיים מבטלים את התוכן?
הנושא הזה הוא אדיר!!! מאוד חשוב!!! כולי סקרנות לדעת איך אתה מפתח אותו בהמשך הספר.
כמו כן – תודה רבה על אתר האינטרנט שלך, עם הרשימות חמות-הלב, האישיות, הגדושות, האידאליסטיות, השאפתניות. תמיד מעניין ורלוונטי לקרוא אותן.
אמשיך לקרוא את הספר ואכתוב עוד בהמשך!!!
קראתי עוד… גם מעניין רלוונטי ואקטואלי, וגם יריעות שלמות סוחפות ומרגשות בתיאורים החמים "הבשרניים". כל החלקים על הכפר ועל המשפחה והסבתא כל כך מעניינים, החלקים על הילדות בכפר, האירועים בכיתות הנמוכות, האהבה ליעל, הפגישה איתה בתקופה "הראשונה" כלומר סביב פרסום הרומן הראשון (גיל שלושים בערך). חלק סוחף – התיאור של הראיונות עם המכרים והקרובים של הסופרים המתים… האיבה לזיקנה נראית לי דומה לאיבה לנשים, כמובן לא בדיוק איבה לנשים, אלא הנשים כגבול לנעורים ולחיות, הן שלעולם לא יאפשרו לשכב איתן כמו שרוצים… וכך הזיקנה העריצה השנואה… נהדר הרגש הלא גמור ולא סגור כלפי השירה הגבוהה וכל הטוהר וכל העברית הנפלאה, הרגש שכל האווריריות הזאת היא בלתי נסבלת וקוראת לאיש הצעיר בן השלושים לרוץ החוצה לחיות. זה ממש יפה ומשכנע. גם נהדר למה הכותב כלומר גלסנר אוהב את "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, איך הוא קרא אותו, כל התנאים שמסביב. זה ספר עם אוצרות!! תודה רבה!!
סיימתי את הספר, ועכשיו אעבור לרומן הראשון "ובזמן הזה". הסוף של "למה איני כותב" בא במפתיע, קטע במכה את הסקרנות בקשר לאותו משבר-חרדה. משהו מעורר הערצה: הכותב בחרדה שלו, ובכל זאת יושב וכותב את הכתבה לעיתון. איזה כוח רצון! כאילו היה קרב בין כל הדברים הבעייתיים שעלו מאיך שגלסנר עמד לכתוב על נושא ה- פיק אפ ברס, זאת הבעייתיות שהגיחה וגרמה לו את החרדה שלו, אבל הוא התגבר עליהם סילק אותם וכתב את מה שתכנן לכתוב.
שלום טלי, אני מודה לך מאד על שאת מוצאת עניין ברומן שלי.