מבקר חופשי

הספר הכי טוב שקראתי השנה, אולי למעט "לרקוד בחשכה" של קנאוסגורד, הוא בן 1900 שנה.

מדובר בכרך של הביוגרפיות שכתב הפילוסוף וההיסטוריון היווני, פלוטארכוס, ועוסק באישים רומאים, בעיקר מהמאה הראשונה לפני הספירה, המאה של מלחמות האזרחים (ביוגרפיות שבמוסד ביאליק יצאו בכרך בפני עצמו; את שני הכרכים האחרים – שלא נתייחדו לאישים רומאים, אלא כוללים ביוגרפיות על אישים רומאים, יוונים ואחרים – קראתי מזמן והנה נפל לידי סוף סוף הכרך הזה, העולה בכוחו הסיפורי על הנותרים).

לא אוכל לעשות כעת צדק עם הספר הכביר הזה, שמדיד שינה מעיניי (בפשטות: לא יכולתי ללכת לישון לפני שגמרתי את הערך על פומפיוס "הגדול", הדמות שהביוגרפיה שלה היא הנרחבת בכרך הזה).

הדמויות הגדולות העוברות בסך – קיסר, קיקרו, קאטו, פומפיוס, ברוטוס, קראסוס וכו' – הן אפופות הוד. עטו של פלוטארכוס מציירת את גדולתם, אפילו נשגבותם, בעט אמן. למשל: כשיוליוס קיסר נפל בצעירותו בשבי שודדי הים, הוא התייחס אליהם בבוז אצילי, ואף העיר להם שהם מפריעים לו לישון בשיחתם! או, דוגמה נוספת, הערתו המפורסמת של אותו קיסר, כאשר עבר בצד כפר עני בצפון איטליה, שהיה מעדיף להיות ראש הכפר הזה מאשר מספר שתיים ברומא (יש כאן, כמדומה, הדהוד מהופך לאמירה הגדולה של אכילס ב"אודיסיאה" שהיה מעדיף להיות עבד של עבד אך בחיים, מאשר המושל על כל המתים בשאול; והנוכחות של מסורת ספרותית, של החוב של רומא ליוון, של היחסים המורכבים בין שתי הציוויליזציות הללו, היא חלק מהקסם של הקובץ הזה; כאשר קיקרו נאם ביוונית ברודוס, כותב פלוטארכוס, בכה הפילוסוף היווני שבפניו הראה קיקרו את כוחו, ואמר: חשבתי שאתם עולים עלינו רק בכוח, והנה גם החוכמה נדדה אליכם!; וקיסר התעצב על ליבו כשהגיע לגיל שבו כבש אלכסנדר מוקדון את העולם ואילו הוא עוד טרם עשה מעשים גדולים כאלה).

עם זאת, התפיסה של הביוגרפיה לפי פלוטארכוס היא מוסרית, הוא שופט את דמויותיו ולא מסתיר את שיפוטו (על קראסוס, למשל, השלישי בטריומווירט הראשון, שנפל במפלה מחפירה כנגד הפרתים, מעיר פלוטארכוס שזה עונשו של מי שלא מסתפק בלהיות מספר שלוש בבירת העולם; את קאטו הזקן מבקר פלוטארכוס, בקטע מוראלי אדיר, על נוקשותו ויחסו אל משרתיו כאל חפצים ולא כאל בני אדם!)

יש כאן תיאורים מודרניים בתכלית, שכאילו לקוחים מרומן הרפתקאות ראליסטי גדול. למשל, תיאורים של מאריוס או פומפיוס הניגפים במערכה ונמלטים אינקוגניטו באמצעים שונים ומשונים, בים וביבשה, מפני רודפיהם.

רומא בגדולתה, ציוויליזציה אכזרית כל כך, אבל גם מתוחכמת כל כך ומעוררת, לפרקים, יראת כבוד.

לא לחינם היה פלוטארכוס מקור מרכזי של שייקספיר ביצירת הטרגדיות הרומאיות שלו. הדרמה שמסופרת בביוגרפיות האלו אדירה.

אילו הייתי היום בראשית שנות העשרים שלי, עדיין הייתי הולך ללמוד "מדעי הרוח", אבל הייתי משתלם ביוונית עתיקה ולטינית. זה הבסיס. כל תפיסת הקאנון המערבי נעוצה, למשל, במעבר הזה מהתרבות היוונית לזו הרומאית. אצל פלוטארכוס נידונים אפלטון ואריסטו, המרוחקים כ-400 שנה ממנו, ככוחות רוחניים משמעותיים, שמקובלים ככאלה גם על גיבוריו.

ועם זאת, הקריאה בעברית של יוסף ליבס מזמנת לקורא העברי גם את ההנאה האירונית של התחברות לתרבותו-שלו, לעברית שורשית, כשהוא קורא על אויבי עמו ההיסטוריים, על אותה אומה שכל מה שעשתה, ואכן רבות עשתה, לא היה אלא להנאת-עצמה, כביקורתו של רבי שמעון בר יוחאי.

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס" (מהתלמוד הבבלי, מסכת "שבת").