אני קורא בספר מעניין מאד של שמואל ניגר. ניגר (1883-1955) הוא אחד מבכירי המבקרים של ספרות היידיש.
בספר, בשם "הביקורת ובעיותיה", שראה אור במוסד ביאליק ב-1957, בעריכתו של דב סדן, מקובצות מסות רבות ידע ותבונה של ניגר.
הבעיות מהכותרת, בעיות הביקורת למיניהן, מעסיקות אותי מזה שנים. ולאחרונה הן גם זוכות ליתר תשומת לב בשיח הכללי. ניגר עוסק בכל הסוגיות הללו שמעסיקות אותנו עד היום בקובץ רלוונטי להפליא זה.
אולי ניתן לתמצת את העמדה הבסיסית של ניגר ביחס לביקורת כך:
הביקורת היא אמנות הקריאה. המבקר הוא קורא מובחר. כשם שהאמן מתבונן בחיים, חושף בהם צפונות, אך מוסיף להם ממזגו האישי, כך המבקר – שחומר האמנות שלו הוא הספר ולא החיים – מתבונן ביצירה, חושף בה צפונות, אך גם מוסיף לפרשנות יותר מקורט ממזגו האישי. כך שהתוצר אינו בהכרח מה שבדיוק אליו כיוון הסופר, כשם שהחיים שאותם כותב הסופר אינם בדיוק המציאות האובייקטיבית.
המבקר בעיקרו של דבר הוא פרשן, פרשן יצירתי כאמור. ולכן רש"י הוא מגדולי המבקרים שקמו לעם ישראל (בקרב אומות העולם מתייחס ניגר הרבה למבקרים הגדולים גיאורג בראנדס וסנט-בוו). הערכת היצירה – הטובה היא אם רעה – היא חלק משני בעבודתו ואינה העיקר.
האמנות היא עניינם של אינדיבידואלים, היא אינה מבטאת בהכרח ובכפייה את רוח האומה או את אינטרס המעמד הפרולטרי. וגם הביקורת ביסודה היא עניין של אינדיבידואלים. מפגש בין קורא בר הכי, בעל עולם אינטלקטואלי משלו, עם יצירת אמנות, מפגש שמוליד הנהרה שלה אך גם יצירה מחודשת, כאמור.
איני מסכים עם חלק ניכר מעמדותיו של ניגר (סוגיית ההערכה בביקורת היא מרכזית בעיניי; וגם הבעייתית מכולן). אבל המסות מאלפות, מסות של ליטבק רב ידע ומתון-מזג ורך באופן מתעתע. בונוס לקורא הנה העובדה שמעבר לידע הרב של ניגר בספרות העולם (ובעיקר ניכר כאן הידע שלו במבקרי אומות העולם), הרי שדוגמאותיו לקוחות, ברובן, מהספרות האידית ועיקר העניין הבונוסי נובע מכך שהן מספקות הצצה אל הספרות האחות, הספרות העברית, של מבקר בקיא ומתעניין, מעין מבט רחוק-קרוב בספרותנו.
מבקר חופשי 