מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מהמאפיינים הפחות מדוברים של תרבות-ההמונים הוא ייצור-יתר. סופרים, או על מנת לנצל הצלחה קודמת או פשוט על מנת לשמר את נוכחותם בתודעה, מוציאים לאור ספרים בזה אחר זה. אבל אותו דבר מה שהיה להם לומר (במקרה הטוב, שהיה להם דבר מה כזה) מדולל או נשחק בין ובידי תוצריהם הרבים. בספרים האלה אין דחיפות אמתית הנובעת מהנושאים עצמם, אלא רק דחיפות (לא רלוונטית לקורא) הנובעת מרצונו של הסופר להוציא לאור עוד ספר. ספר כזה הוא הרומן החדש של נתן אנגלנדר, שלמרות כמה בדיחות לא רעות ואכפתיות מעוררת הערכה כלפי המציאות הישראלית, הוא ספר שלא היה צריך לראות אור, אם נתעלם מהשיקול של שימור הקריירה של מחברו, שימור נוכחותו בתודעה.

כמו ספרים אחרים של בני דורו היהודים-אמריקאים ("הנני" של ג'ונתן ספרן-פויר, למשל), הספר הזה עוסק בנו, בישראלים, ומבטא את חוסר הנעימות של יהודי ליברלי מהתנהגותה התוקפנית-בעיניו של ישראל בעשורים האחרונים. כמה דמויות מככבות בו: יהודי-אמריקאי שעובד בשירות "המוסד" אך משהבין שפעילותו תורמת רק להנצחת מלחמת הדמים בין ישראל לפלסטינים עורק משירותו ועד מהרה נכלא בישראל. בכלא המבודד הוא (המכונה כעת Z) מבלה שנים ארוכות, כשהקשר האנושי היחיד שלו הוא עם שומרו. דמות אחרת היא דמותו של "הגנרל", שהיא בעצם דמותו של אריאל שרון. דרך הדמות הזו ממחיש אנגלנדר את המיליטריזם הישראלי, חסר התוחלת לתפיסתו. אך בתיאוריו את מה שעובר במוחו של הגנרל בעוד הוא שרוי בקוֹמה, בייחוד תיאור אבדן בנו הקטן של שרון בתאונת נשק (סיפור אמתי), הוא נוגע גם בצדדיו האנושיים. דמות נוספת היא רותי, עוזרתו הנאמנה והסימפטית של הגנרל, הניצבת על מיטת תרדמתו ומאמינה בשובו לחיים, וסוכנת מוסד ישראלית, שסייעה בלכידתו של Z וכעת, אחרי פרישתה מהמוסד והשתתפותה בשיחות עם הפלשתינים, מתאהבת בשרטט-מפות פלשתיני בכיר, אך "צוק איתן" הממשמש ובא מעיב על יחסיהם.

גם למי שלא מסכים אתו, כוונותיו הפוליטיות של אנגלנדר כנות ואוהבות ישראל. בכל מקרה, לא הן כשלעצמן הבעיה כאן. הבעיות הן אחרות והן גם קשורות זו בזו.

ראשית, הקיטש. אנגלנדר אוהב רגעים וסיטואציות "מרגשים". ישראלית ופלסטיני האוהבים זה את זה אך מציאות פוליטית קורעת אותם זה מזה; גנרל קשוח המאבד את בנו הקטן בתאונת נשק (איזו אירוניה אכזרית!); עוזרת נאמנה עד מוות וכיו"ב.

שנית, וקשור לקיטש, אי ההבנה מה זו פוליטיקה ומה נתבע מרומן פוליטי. אנגלנדר מעמת את האישי עם הלאומי לאורך כל הרומן וכמו אומר: הרי כולנו בני אדם, ובמישור האישי אנחנו מתחברים זה עם זה ואף אוהבים זה את זה, אז מדוע שלא נוכל לחיות בשלום גם במישור הלאומי? סוכן המוסד מתחבר בברלין לפלסטיני בשם פאריד; השומר הישראלי המתחבר בכלא עם סוכן המוסד; וכמובן, סוכנת המוסד המתאהבת בפלסטיני – כולם כמו מבטאים את הטענה הזו. אבל יש כאן החמצה רבתי של כותב רומנים של הסֵדר החברתי, שרק בגללו הומצאה דיסציפלינה שלמה הקרויה "סוציולוגיה" ואיננו מסתפקים בזו הקרויה "פסיכולוגיה". הגוף החברתי שונה מהגוף האינדיבידואלי ואי אפשר ללמוד מזה על זה. רק לשם המחשת הטענה: בגלל חלוקת העבודה בגוף החברתי, יוצא כך שרובנו לא מפעילים אלימות בחיי היומיום, אלא אנחנו מפקידים את האלימות בידיהם של מעטים ואותם מעטים, מצדם, אינם חשים בדרך כלל ייסורי מצפון כי הם הרי ממלאים פקודות של אחרים, כלומר שלנו. כך, וזו דוגמה פעוטה, מנטרלת הסוציולוגיה את הרגשות הפסיכולוגיים. המעבר מהפרט אל הכלל, מהיחיד אל החברה, הוא מסתורי בהרבה מכפי שהוא מוצג כאן והמחשבה ש"אם רק נבין שכולנו בני אדם" האלימות תיפסק היא ילדותית, כי, כנראה, משתלם לנו ולפלסטינים – כחברה! – להמשיך את האלימות (וייתכן גם כמובן שהסכסוך נמשך כי פשוט אין לו פתרון). בכל אופן, מי שרוצה לכתוב רומן פוליטי – ואין זה קל כלל ועיקר, בדיוק בגלל שהרומן כז'אנר מתמחה בייצוג אנשים אינדיבידואליים ולא בחברות שלמות – חייב להיות ער לתהום הפעורה בין הפסיכולוגי לסוציולוגי (כמו שהיה טולסטוי ב"מלחמה ושלום"). אחרת אנחנו נותרים עם קיטש (איך אנשים טובים משני הצדדים, שאפילו מסוגלים לאהוב זה את זה, הופכים לאויבים מרים כל כך? וכיו"ב).

הבעיה השלישית ברומן היא גסות התיאור של המצב הישראלי-פלסטיני. ברגע מוצלח במיוחד בספרו של אורין מוריס, "לרגל עבור מקום אחר", הכתוב במכוון באנגלית, מתרה המספר של מוריס במשקיפים זרים על המצב הישראלי מאי הבנה, שנובעת מכך שהם ניזונים מהמדיה. החיים בישראל, חיי היומיום, שונים מאד ממה שרואים בחדשות. די נוח לחיות פה, סך הכל, והחיים אפילו משעממים מעט. כדאי היה לאנגלנדר לקרוא את הקטע הזה לפני כתיבת הרומן שלו (קטע שלמרבה הנוחות כתוב כאמור באנגלית). למרות שהסופר חי בארץ שנים לא מעטות, הרי שהרומן שלו מהווה אילוסטרציה של ייצוגי המדיה על ישראל. גם אם הייצוג הזה של המדיה נכון בחלקו – והוא בהחלט לא ממצה ואף מטעה – הרי שהוא קלישאתי ולא מחדש. לדוגמה: כל מי שמכיר את פרשת ואנונו יכול היה לראות מקילומטרים, ולכל הפחות כמה עשרות דפים לפני, שהמלצרית שסוכן המוסד לשעבר מתאהב בה תבגוד בו.

לשם האיזון, אני מצרף כאן ביקורת יותר אוהדת שכתבתי על ספר קודם של אנגלנדר