מבקר חופשי

• פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דווקא המסר של "לב האפלה" – שהקנה לנובלה הזו את תהילתה – הפך להיות בנלי בימינו, והוא לא זה שהופך את הקריאה בה לחוויה חזקה גם כיום, מאה ותשע עשרה שנה אחרי פרסומה.

הנובלה המפורסמת הזו, שמספרת על מסעו ללב אפריקה של קברניט בשם צ'רלי מרלו, שנשכר להוליך ספינה לתוככי קונגו הנתונה תחת שלטון בלגי, על מנת לברר מה מצבו של מנהל תחנת מסחר חריג בשם קורץ, היא בעלת שני מסרים עיקריים, ושניהם כשלעצמם אינם מרעננים כיום. המסר האחד, בדבר עוולות הקולוניאליזם, הפך להיות מובן מאליו בחוגים רחבים בתרבות הכללית. אין בסיפור הזה כיום את אותו עוקץ של חידוש, אותה חשיפה של שקר היומרנות הקולוניאליסטית להיטיב עם האפריקאים ולהעלותם תרבותית בעוד עיקר הפרויקט הקולוניאלי הוא כלכלי בטיבו (מרלו : "היא דיברה על 'גמילת המיליונים הנבערים הללו מדרכיהם הנלוזות', והמשיכה עד שעוררה בי, בחיי, מבוכה לא מעטה. העזתי לרמוז כי ה'חברה' מופעלת לשם הרווחים"). ואילו המסר המרכזי השני של הנובלה המפורסמת, על כך שהאפלה מצויה בתוכנו, שמבעבעים בנו יצרים לא רציונליים, תאוותניים, הרסניים, שרק מחכים לפרוץ כְלַבָּה הרסנית לכל עבר. ובכן, הטענה הנכונה הזו – הרי שאחרי פרויד, אחרי שתי מלחמות עולם, אחרי ניצול שלה באלף יצירות תרבות טובות יותר ופחות,  הפכה לקלישאה מארץ הקלישאות. "אפלה" הרי נהיה כיום שם תואר מקדם-מכירות לעוד סדרת טלוויזיה בינונית בנטפליקס.

זו נקודה שחשוב לעמוד עליה. רוברט מוסיל כותב ב"האיש ללא תכונות" על האבטלה שלא מרצון של אנשי רוח שנולדו אחרי דוסטוייבסקי, פרויד ודומיהם, כשמה שהיה לגלות על תהומות נפש האדם נתגלה זה מכבר. קונרד הוא בהחלט אחד המגלים הללו, אך ב-2018 התגליות הללו לא מרטיטות כמו ב-1899. "הזוועה, הזוועה", מילותיו האחרונות המפורסמות של קורץ, היא לחם בשבילנו ואף חומר לפרודיה.

בדומה למסרים של הנובלה המפורסמת, גם שיאה, כביכול, המפגש של מרלו עם קורץ, אותו אינטלקטואל שבניגוד לתאבי הבצע מהשורה באותה חברה אירופאית שסוחרת עם "הפראים" בג'ונגל, הוא דווקא אידיאליסט אמתי (וזו נקודה מעניינת בהחלט), אידיאליסט ששליחותה של אירופה לתרבת את השחורים הפכה תחת ידיו למעשה טירוף ואכזריות, ובכן גם "השיא" הזה אינו מה שמעניק לנובלה הזו את כוחה ב-2018. המפגש לבסוף עם קורץ מאכזב בפומפוזיות שבו (הפומפוזיות של התיאור והפומפוזיות של קורץ עצמו), בעמימותם של מלמולי קורץ הגוסס ובאי ההלימה בין בניית המתח המוקפדת לאורך כל הנובלה לקראת המפגש הזה לבין "התמורה" שניתנת לנו עם התרת המתח הזה במפגש עצמו.

מבחינת המסרים והטון, דווקא הסיפור הקצר המצוין שמצורף כאן ל"לב האפלה", "מוצב של קדמה" (סיפור שפרסם קונרד שנתיים לפני "לב האפלה" ומבוסס גם הוא על התנסויותיו בקונגו הבלגית), מציג רעננות ואי-פומפוזיות. הסיפור הזה, על שני אירופאים לא יוצלחים המנהלים תחנת מסחר באפריקה, כתוב בטון סאטירי ולא טראגי-מהורהר כמו "לב האפלה", ואילו חטאם של הלבנים כאן אינו ניצול נפשע של השחורים, אלא, שבניגוד ליומרה האירופאית לתרבת את השחורים, השניים מאפשרים לקבוצת שחורים אחת לשעבד לעבדות קבוצת שחורים אחרת. רוע אנושי הרי אינו נחלת האדם הלבן בלבד, מזכיר לנו הסיפור ב-2018.

אך מה שהופך את הקריאה ב"לב האפלה" לחוויה עזה גם ב-2018 היא בדיוק אותה עבודת ההכנה הקפדנית שהוזכרה שעושה קונרד לקראת השיא של המפגש עם קורץ. לא השיא עצמו, אם כן – אלא דווקא ההכנה לקראתו! כי הבנייה הספרותית של הדרך אל קורץ, שהיא גם הבנייה של המתח לקראת המפגש עם קורץ, היא וירטואוזית. קונרד, למשל, משתמש בשלל אירועים, קטנים כגדולים, לאורך דרכו של מרלו, על מנת לחשוף את המציאות האבסורדית, השדית, המרושעת, החמדנית, הבטלנית, הקטנונית והטיפשית של הקולוניאליזם. למשל, כשמרלו, בתחילת מסעו, מתאר כיצד ראה בים ספינה צרפתית המפגיזה ג'ונגל, שאמנם אולי יש בו אויבים לא נראים, אך המראה נראה פשוט כהפגזה תמוהה ונקמנית של יער ותו לא, הוא מכין אותנו לטירוף ולאבסורד שבהמשך סיפורו. או כשהוא מתאר דמות של מנהל תחנה, אדם שהנו סמל הבינוניות, אך שעל שפתיו מרחף "חיוך-לא-חיוך", ומעין אירוניה לא ברורה מרחפת על דבריו והופכת "את משמעותו של הרגיל שבמשפטים כמו סתומה לחלוטין", הוא יוצר באמצעות הדמות הזו את חוסר-המנוחה שמעוררת במרלו המציאות הקולוניאלית כולה. בנוסף, קונרד משתמש באופן מטפורי מבריק בנוף שמלווה את מרלו בדרכו על מנת לבטא את המסע לתוככי הנפש האפלה שמתארת הנובלה. הנה, למשל, תיאור של מחנה מסחר אירופאי בלב יער, תיאור שהופך מיניה וביה למטפורה לרציונלי בנפש המוקף ים של רוע או טירוף: "יער העד הדומם המקיף פיסה מבורָאה זו של כדור הארץ נראה לי כדבר גדול שאין להתגבר עליו, כרוע או כאמת, הממתין בסבלנות". ובהמשך (בעוד דוגמה אחת מעשרות או אף מאות רבות), כשהוא מתאר ערפל סמיך ובלתי חדיר, הוא מסמל גם את חוסר ההתמצאות הנפשי של מרלו וחבורתו. כך הג'ונגל האפריקאי כולו – ובעצם המסע הקונקרטי עצמו שעורך מרלו! – הופכים למטפורה למסע פנימה לתוככי הנפש האפלה, מסע אל אפריקה שבפנים.

באמצעות עשרות רבות (ואולי, כאמור, מאות) של פרטים קטנים, תיאורים ואנקדוטות, באמצעות שימוש מוקפד במטפוריות של מראות המסע ושל עצם המסע עצמו, יוצר קונרד את האווירה שהוא כיוון ליצור ומכין אותנו למפגש עם קורץ, הכנה שלטעמי כאמור עולה בערכה הספרותי העכשווי על תיאור המפגש הזה עצמו.