על "עיר המתים", של י.ל. פרץ, בהוצאת "מודן" (מיידיש: דורי פרנס, 436 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מחווה של נדיבות תרבותית ואהבה עשה דורי פרנס, כשבחר ארבעים סיפורים (בגימטריה י"ל, כנוטריקון שמותיו הפרטיים של המחבר) מיצירתו הענפה של י"ל פרץ ותרגם אותם לעברית גמישה וקרובה. פרץ (1852-1915) היה חרש תרבות מרכזי, בתרבות האידית והעברית כאחת, אם כי יותר מרכזי בזו הראשונה (שם, בצד מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, הוא נמנה על מכונניה), והוא ראוי מאד למחווה הזו.

פרץ בסיפוריו מציג את העוני הנורא של חלק נכבד מיהודי פולין ומזרח אירופה, בטקסטים שהדחף הסוציאליסטי-הומניסטי שבהם מרכזי. לדוגמה: באופן אירוני וחריף טוען פרץ בסיפור הפותח ("עיר המתים") שיהודים עניים, שחייהם אינם חיים, לא ממש יכולים למות ולהגיע לגיהינום או לגן עדן, כי הרי לא חיו כלל. למעשה, פרץ, באותם סיפורים שלו שהם וואריאציה על סיפורי חסידים, וכמה וכמה מהם כלולים כאן, עיצב והדגיש את הפן הסוציאליסטי של תנועת החסידות עצמה, את הדחף הדמוקרטי שפיעם בה (בהקשר זה: נכלל כאן הסיפור החזק המפורסם "אם לא למעלה מזה", שכאן תורגם ל"אם לא גבוה יותר", שמדגיש את הפן החברתי של החסידות). גם הפנייה לכתיבה ביידיש, שפת העם, עצמה נובעת מאותו דחף שניתן לכנותו סוציאליסטי. עוד עוסק פרץ בסיפוריו רבות במעמד האישה היהודית, מתוך ביקורת על אפלייתה בחברה היהודית המסורתית ומתוך השקפת עולם פמיניסטית (בין היתר הוא עומד על זכותן של הנשים לרומנטיקה ואף לארוטיקה, זכויות שאינן מובנות לעתים בחברה היהודית המתוארת: "שני עולמות נפרדים, עולם גברי ועולם נשי"). מוטיב קרוב לכך הוא הצגת חולשתם של הגברים היהודים (כמו בסיפור היפה "מנדל של ברַיינֶה", ששמו כבר מסגיר את עיקרו, ושבו מוצג הגבר היהודי הלמדן כפנטזיונר שרק פיכחונה של אשתו מציל אותו מאסונות). בסיפורים המעטים שבקובץ שעוסקים ביהודים מודרניים שהמסורת כבר אינה מתקבלת על ליבם, פרץ מתאר את השבר הגדול של אבדן הוודאות הדתית ("לא לחינם נהג סבי עליו השלום לומר: 'מי שאינו אדוק חי עם לב כואב ומת בלי נחמה'"). בסיפור בשם "הילד העני" מבטא פרץ בטון סאטירי את אוזלת ידן של המסורת והמודרניות כאחת מול עוני נורא: "אילו הייתי אדוק, אולי הייתי חושב כך: האם שווה המצווה [לתת נדבה לילד עני] את שמונת הגרוש? כלום לא הייתי יוצא ידי חובתי תחת זאת בתפילת מנחה? או באנחה חמה יותר בשעת התפילה? כיוון שאיני אדוק, עמדה כנגד עיניי רק טובת הילד: עם שמונת הגרושים שלי רק אזיק לו! אהפוך אותו לקבצן לנצח!". סיפורים אחדים נוגעים באנטישמיות הפולנית כלפי יהודים ("זוהי מין כולרה, מין אפידמיה", האנטישמיות, מסביר פולני הגון באחד הסיפורים) ועל רקעה עוסקים בגילויים יוצאי דופן אך מרשימים של קרבה ורעות ואף משיכה ארוטית בין העמים.

חלק מהסיפורים נקראים בהנאה גדולה עד היום. כך הוא, למשל, הסיפור הקצרצר "התענית", על אב יהודי עני מרוד שמשכנע את בניו הרעבים לא להתלונן על מצוקת הרעב בגלל שהיום הוא יום תענית (בעוד אין זה נכון). כך הוא, למשל, הסיפור המפורסם "בונצֶ'ה שתוֹק", על יהודי תם שכל חייו ייסורים, סיפור שנכתב בדחף סוציאליסטי עז אמנם, אבל שהסיום הפאנצ'י שלו מציג עמדה אמביוולנטית כלפי פשוטי העם.

אבל חלק ניכר מהסיפורים, לטעמי, אינם עובדים היום כסיפורים "סתם". או שנושאם וסגנונם זרים ורחוקים מאתנו, או שהם מציגים אלגוריות גסות, או שהם אינם בנויים היטב, או שהם מאריכים שלא לצורך או שאינם קולעים. אביא דוגמה אחת לסיפור שאינו בנוי טוב, לטעמי. הסיפור נקרא "לא תחמוד" ועוסק בגלגולי נשמה, בכך שגלגולה של הנשמה נועד לכפר על חטא קדום. תיאור הסיבה לגלגול הראשון המופיע בסיפור מבריקה: צדיק שעמד להשיב את נשמתו לבוראו סבל מגסיסה קשה. הסיבה: הגוף לא רצה לשחרר את הנשמה בטענה שבקושי חי תחת עולה של נשמת הצדיק הסגפן. בגלל ייסורי הגסיסה האלה "חמד" הצדיק ברגע האחרון ממש מיתת נשיקה ועל חטאו זה – חטא שכבר לא נותר לו זמן לכפר עליו בגלל מיתתו! – הוא נדון לגלגול נוסף. זה מבריק – אכזרי, אך מבריק. אבל המשך הסיפור הארוך הוא ירידה מהפסגה הזו שדווקא מתאימה לפאנץ' ליין. הנשמה מתגלגלת בנשמת צדיק נוסף. או אז היצר הרע מתחפש לארחי-פרחי שמציג קושיות בתורה בפני הצדיק הלמדן. הלה מתקשה לענות עליהן, יוצא מביתו על מנת להתיישב בדעתו ונקלע לפונדק של ערלים. והנה הוא "חומד" את ישיבתם ליד התנור החם, את הוודקה והדג מלוח שמגישים להם, "והחלה סדרה חדשה של גלגולים" (כך מסתיים הסיפור). לא רק שה"לא תחמוד" השני בנלי ואינו שנון כמו קודמו, אלא שהוא גם לא ממש קשור להתנצחות עם השטן המחופש ללמדן מקשן.

כאמור, פרץ הוא חרש תרבות ודמות מפתח, אך האם הוא גם היה סופר טוב? מקריאת הקובץ הזה עולה, אם כן, תשובה שאינה חד-משמעית. אבל זה אינו נוגע לצדקתו המוחלטת של המיזם של פרנס. במקרה של יצירות ויוצרים "קלאסיים" אנו קוראים בהם על מנת ליהנות מהקריאה, מ"קריאה סתם", ובמקרה שאיננו מאתרים הנאה כזו, הרי יש תועלת בקריאה היסטורית, כלומר בהבנת יצירות ויוצרים שהיו חשובים ומרכזיים בזמנם. קריאה כזו תורמת הן להבנת העידן ההיסטורי שבו היצירות והיוצרים הקלאסיים נוצרו ופעלו והן להבנת התרבות הספרותית של זמנם והשפעתה על ההיסטוריה של הספרות.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: