עם תום הקריאה בכרך הרביעי של "החברה הגאונה" ("הסיפור של הילדה האבודה"), שראה אור זה לא כבר ב"הספריה החדשה", אני מתקשה למקם לעצמי אותו בהיררכיית הסדרה הפרטית שלי.
אני עדיין חושב שהחלק השלישי במקום הראשון, ושהחלק הראשון במקום השני, אבל האם הרביעי במקום השלישי והשני ברביעי או ההיפך?
בצד רגעי אמת רוטטים (תיאור ימיה האחרונים של אמה של אלנה ויחסיה עם בתה בהם, למשל), מכיל החלק הזה כמה תפניות עלילתיות טלנובליות חסרות תקדים בסדרה (זה חיווי שלילי, כן?), שלא אתייחס אליהן בגלל חשש ספוילר. וגם חולשתה העקבית של הסדרה ממשיכה כאן: ההערצה הילדותית ללינה (של המספרת ושל הסדרה כולה), הצגתה המעט מאולצת כוונדר-וומן, כמו גם ההצמדה המאולצת של שני סיפורי החיים, של אלנה ולינה, וההיצמדות הכמו-משחקית-אוליפית (על שם קבוצת אוליפו) ל"משחק" באותן דמויות (כמעט) מהתחלת הסדרה ועד סופה, היצמדות כמעט-פורמליסטית שפוגעת בריאליזם.
הסדרה כולה היא עדיין, בעיניי, אחד המאורעות הספרותיים החשובים של זמננו (כלומר, לא רק אחד המאורעות המו"ליים). ואת הכרך הרביעי קראתי גם כן ברעבתנות גדולה ותדיר בהתפעלות. אני מניח שאכתוב ביתר הרחבה על הכרך הזה בהמשך.
מבקר חופשי 