על "בית בקהיר" חלק ב' ("כמאל"), של נגיב מחפוז, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", סדרת "מפרשֹים" (מערבית: סמי מיכאל, 522 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הוצאתם לאור המחודשת של כרכי "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז (שזכה בנובל ב-1988), שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות השמונים, היא מאורע ספרותי שכדאי מאד לא לפספס אותו. היצירה הזו, שראתה אור על שלושת חלקיה בין 1956 ל-1957, היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים.

עלילת הכרך השני מתרחשת בין 1924 ל-1927. לאחר שבסוף הכרך הראשון נותרה משפחת הסוחר הקהירי האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד מוכה ממותו של הבן, פהמי, במסגרת ההפגנות נגד השלטון הבריטי, אנחנו פוגשים את המשפחה כחמש שנים אחרי כן. הסוחר האהוב על חבריו והמטיל חיתתו על בני ביתו, אחמד, חוכך בדעתו אם כעת, אחרי שנות האבל הארוכות, בהתקרבו לגיל חמשים, הוא יכול לחזור לחיים הכפולים שאפיינו את חייו טרם מותו של פהמי. ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד מהיסודות שנותנים לרומן הזה את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוּד שהינן בנות לוויה לגברים הנשואים (לאחרות, כמובן) הן במשתאותיהם והן במיטותיהם. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה וכנראה האחרונה של אחמד נשוא הפנים לנגנית העוּד הצעירה, זנובה, שלה הוא קונה בית-צף על הנילוס שבו תגור ובו יוכל להתייחד עמה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אך אינו יכול להיגמל מהתמכרותו אליה. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי, אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה וגם לא את היכולת לנהל את חייו בתבונה ובחשאיות, מסתבך בנישואין בפעם השנייה, אחרי שגירושיו תוארו בכרך הראשון. ושוב מסתבך יאסין בגלל "השעמום" המיני שהוא חש בעבר בנישואיו. ואז מופיעה לפניו אותה זנובה והקרקע כשרה לפיתוח, מלודרמטי מעט שבמעט אך מותח, של ההתנגשות בין האב לבן. במידה פחותה מאשר העיסוק בחייהם של יאסין ואחמד, דן מחפוז בחלק זה גם באגף הנשי של בית הסוחר. הוא מספר על חיי אם הבית התמה, אמינה, שעסוקה בניסיונות השכנת שלום בין בתה חדת הלשון ומרת הנפש, חדיג'ה וחותנתה, ומעט שבמעט הוא מספר על עאישה, האחות היפה, הנשואה והאם גם היא.

אבל המוקד של הרומן הזה הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך כעת לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו הרוחניות והאינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא חפץ להיות הוגה, או סופר-פילוסוף, דבר מה שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית-דתית המצרית בה הוא חי. כפשרה הוא מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב, חוסיין, עאידה. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר כי עאידה עשירה בהרבה ממנו וגם מותחת ביקורת על מראהו). התיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, כלומר הדרמה של גישושי כמאל ולבסוף של התוודעותו באהבתו ואחריתה של ההתוודעות הזו, הן פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים משמעותיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת; ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה היה כתוב בריאליזם מסורתי, קרי מספר בגוף שלישי הפורש לפנינו במתינות כל-יודעת את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרוחות של הדמויות באופן ישיר יותר. במונולוגים האלה עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לגוף ראשון ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה (""הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה? […] לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, לְמה אתה נושא את עיניך?"). הכתיבה ה"מודרניסטית" הזו נעשית בטעם ובמידה ואינה מעכבת באופן כללי את שטף הקריאה.

היצירה הזו היא מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות של הז'אנר, מצד שני היא רומן חברתי המבקש דרך קורות משפחה אחת לתאר תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית, ומצד נוסף הוא "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והיא גם יצירה מהנה מאד לקריאה, רומן בו אתה יכול להישען בבביטחה על משענת הקנה היציב של סופר גדול. כאשר הסוגה הריאליסטית נתונה בידיים גאוניות, כמו במקרה הזה, העלילה מצליחה להתפתל בשבילים רעננים ומפתיעים, אך זאת תוך שמירה קפדנית על אמינות וסבירות, על איזון וחוש מידה. כך, בצד ההנאה מהעלילה כשלעצמה ובצד התכנים המאלפים כשלעצמם, מנצנצת כבונוס מתוך הספרות הריאליסטית הגדולה ההכרה שהחיים שלנו הקוראים, אפילו הם, גם כן יוכלו להפתיע פתאום ברעננות, וזאת לא בנס טלנובלי לא סביר.

זו יצירת מופת של סופר אמת, סופר בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, נְהִיה וחוסר מנוח מטפיזיים, סופר שעיצב מסוגת הרומן האירופי – בהשפעות בין היתר, ניתן להניח, של בלזק, דיקנס, דוסטוייבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב "בית בודנברוק") ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד לחינגאות, ההזדקנות שהוא נוכח בה לפתע בפניהם) – יצירה מקורית ומלאת חיים. עלינו להיות אסירי תודה לפרופ' ששון סומך ולסמי מיכאל על הגשת היצירה בשפתנו. עלינו גם להודות להוצאת "מפרשֹים" על הדפסתה מחדש, אם כי היה כדאי להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים במרוצת הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

 

 

הנה ביקורתי על החלק הראשון בטרילוגיה (הכרך השלישי מומלץ גם כן)

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  ביום אפריל 28, 2018 בשעה 1:27 PM

    קראתי את שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה והחלק השלישי ממתין. סמי מיכאל ראוי לפרס ישראל על תרגום היצירה יותר , על יכולותיו הספרותיות של סמי מיכאל כסופר גדול אני ספקן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: