פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לנחמדוּת, ואפילו לענווה, יצא שם רע בחוגים מסוימים: הנחמד הוא או שטחי וטיפש, כזה שלא מודע לאנטגוניזם המובנה שבין בני האדם, או שהוא חנפן; ואילו העניו הוא או ערמומי שמבקש לא ליצור לו אויבים ללא צורך בהתייהרות מיותרת, או שהוא עניו בצדק, כי אין לו במה להתגאות. אבל טועים אותם חוגים בגישתם הנחרצת. הנחמדות ככלל יקרה מפז היא. הנחמד יכול להיות חכם וישר. הנחמד, לעתים, פשוט יודע שלכולם קשה, כולם רוצים עוד, ואין סיבה להוסיף על הקושי הכללי בהזעפת הפנים שלךּ, חמוּצִי. אמפטיה וסימפטיה הן דווקא עדות לנפש אצילית וחומלת ואילו המיזנטרופים המוחצנים אינם דווקא האותנטיים והמפוכחים שבבני האדם, אלא הם, בחלקם, אלה שיודעים טוב מאד, כלומר טוב מדי, מה יש לשנוא בבני האדם ועד כמה הם שפלים.
הסופר האירי שחי כיום בניו יורק, קולום מק'קאן, לפחות בספרו זה, הוא מאד נחמד ומאד עניו. לשם הדוגמה: הוא מדגיש שוב ושוב בפתח המדריך הזה לכותבים מתחילים שהוא לא יכול ללמד את הכותב המתחיל דבר. ש"זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני". ועוד דוגמה לרוח הנחמדוּת של מק'קאן: הוא מוסיף בראש כל פרק קצר של עצה לכותב מתחיל ציטטות מפי כותבים, חלקם הגדול כותבים עכשוויים, כלומר ש: א. עוד לא ממש זכו להיכנס לקאנון המצוּטטים כך שניתן היה בהחלט להימנע מלצטטם. ב. אבל יש סיכוי שהם יקראו את הציטוטים ויאהבו את מק'קאן הנחמד על ציטוטיו.
בקיצור, על אף שאני דווקא בעד נחמדות, כאן היא מזקיפה בי גבה של תמיהה וחשד.
אני חושב שהנחמדות החנֵפה הזו (שזיהיתי משהו בדומה לה גם בסיפורת של מק'קאן, בספרו "יסתובב לו העולם הגדול") היא חלק מרוח התקופה, אולי מרוח העידן הפוסט-תעשייתי, כפי שתמצת זאת דיוויד פוסטר וואלאס בסיפורו "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". וזה הסיפור בשלמותו (מתוך: "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים"): "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן".
והנחמדות הזו של מק'קאן – שלה נלוות תועפות של קלישאות (למשל: "עליך לעשות דברים לא שקולים. להיות רציני. להיות חרוץ. לערער על קלוּת. לקרוא בקול רם. אל תחשוש להסתכן") – פוגעות בחומרתו ובמשקלו של הספר הזה.
ועם זאת, זה בהחלט לא הסיפור בשלמותו. יש לספרון העצות האלה כמה וכמה מעלות ויש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה. ראשית, דווקא הנחמדות של מק'קאן (שלמרות האמור ייתכן בהחלט שהיא אותנטית בסופו של דבר) מביאה אותו לעסוק בכמה צדדים מוראליים של השאפתנות הספרותית, צדדים שלא נכנסים בדרך כלל לכרכי עצות לכותב המתחיל. כך, למשל, בעצה שכותרתה "אל תהיה שמוק", מתעמת מק'קאן עם יהירות ספרותית ושלל אביזריה. "קוקאין, קרטון אל-אס-די, בקבוקון של לוֹדֶנוּם או ליל בירה והתרברבות – לא הם שיעשו ממך סופר. וגם לא הנגאובר. ולא מסיבות אסיד. ולא הצילום על כריכת הספר. ולא פוסטים בפייסבוק. ולא ציוצים או ציצים או איך שקוראים לזה". מק'קאן מודע היטב לצד הביטנה של העשייה הספרותית, והתייחסותו אליו כנה, אמפטית וחשובה: "מותר לך להתבאס מזה שמישהי צעירה ממך הצליחה לפרסם. לך לחנות הספרים, קח עותק מהספר וקרא את הכתוב על הכריכה. נתח את הביוגרפיה של הכותבת. גדף חרש-חרש בהתפעלות: לעזאזל, היא כזאת צעירה. אבל אל תשכח להוסיף: אז מה? לך הביתה וכתוב בקדחתנות מחודשת". ובמישור הכתיבה עצמה: הערתו של מק'קאן נגד הערצת רכיב העלילה בסיפורת ("בואו נודה, עלילות מתאימות לסרטים") היא תזכורת נחוצה, ואילו הדגשתו על חשיבות המקום הגיאוגרפי והזמן שמהם מסופר סיפור (לא רק ה"מי?" וה"מה?", ה"מדוע?" וה"כיצד"? חשובים, מטעים מק'קאן, כי אם גם "מתי?" ו"מאין?") היא חכמה מאד. חכמה ומרשימה היא גם המלצתו לכותב לכתוב לעצמו "אני מאמין" עקרוני על מהות הכתיבה בשבילו ("מה אתה רוצה להשיג בכתיבה שלך? אל מי אתה רוצה לדבר? מה יחסיך עם השפה" וכו').
מעניין מאד הרהורו של מק'קאן על מעמדו המדורדר כיום של הסופר כסמכות מוסרית: "חלק נכבד מן הנכתב כיום סובל מסמכות מוסרית פחותה, לא רק בעיני הקוראים, אלא גם בעינינו ואפילו בשפתנו, שלנו הסופרים. הכתיבה חדלה להיות חלק ממשאת הנפש הלאומית שלנו. איננו נושאים עיניים אל סופרינו כמו לפני כמה עשורים". התפיסה שלנו כאן שרק אצלנו בפרובינציה נתבעים הסופרים להיות "הצופים לבית ישראל" ואילו במערב הגויים האלה יודעים ליהנות מסתם ספרות משובחת ומהנה, היא אוריינטליזם-עצמי מזוכיסטי, ובעצם "אוקסידנטליזם", כלומר ייחוס תכונות מומצאות למערב.
אך סמכות מוסרית לא תשוב לספרות אם תופסים אותה תפיסה "אמריקאית" ואופטימית כל כך כפי שתופס אותה הספר הזה: כמלאכה, שבהרבה עבודה קשה והתמדה, ותוך שיפור עצמי מתמיד, כל אחד יכול ליטול בה חלק.
לסופר כסמכות מוסרית, לסופר כנביא, לסופר כאדם נִיפלה – לכל אלה הרי לא יעלה על הדעת לכתוב ספר עצות שכזה.
מבקר חופשי 
תגובות
לא הצלחתי לקרוא את Let the great world spin. לא רק שהנחתי אותו בצד, אלא הנחתי ברחוב. הדיף ממאמץ.