מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפילוסוף הסקוטי הנודע, דיוויד יום, פרסם ב-1757 מסה מזהירה, "על אמת המידה של הטעם", שמה. המסה מוקדשת לערעור הטענה ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". בתחום האמנויות, טוען יום, ישנן טעמים נכונים יותר ונכונים פחות, כמו שבעצם גם בקרב טועמי יינות ישנם טועמים אנינים, בקיאים וחדים יותר מאשר טועמים אחרים. על טעם ועל ריח, טוען יום בתמצית, דווקא יש מה להתווכח. עם זאת, ממשיך יום, ישנם אכן כמה דיונים ביחס לאמנות שבהם נכון להפעיל את המכתם. ישנם, למשל, אנשים שמבכרים קומדיות על טרגדיות או להיפך, וכאן אין קריטריון היררכי ברור שלפיו ז'אנר אמנותי אחד עדיף על רעהו.

אני לא אוהב את סוג הסיפורת שכותב ברונו שולץ. מאד לא אוהב. אבל חוות הדעת השלילית הזו אינה מהסוג הביקורתי הרגיל שאני כותב מדי פעם בדפים אלה. שולץ לא "נכשל" ביעדים שהציב לו הז'אנר בו הוא כותב. אני בפשטות איני אוהב את הז'אנר הזה מכל וכל; הז'אנר ששולץ יכול להיחשב – ונחשב – לאחד מהווירטואוזיים הראשיים שלו. ואני כותב את ההבהרה הזו לא רק בגלל היוקרה לה זכתה וזוכה הפרוזה של שולץ (שנרצח בגטו דרוהוביץ' בסוף 1942), אם כי אכן אין לבטל ולזלזל במשקלה של מסורת ספרותית מעריצה כזו.

אם כך, ישאל קורא הביקורת, מה הטעם בה בעצם? אם אתה חש זרות גדולה כל כך לאמנות של שולץ, עד כדי כך שלעדותך אין טעם אפילו להתווכח עמו בנושא, מדוע אתה עושה בדיוק את זה ומתווכח?

נדמה לי, שדווקא בגלל ההתנגדות הפנימית העזה שלי לפרוזה של שולץ יכול להתחדד דבר מה הן ביחס אליה וכן ביחס לאמנות הסיפורת בכלל. ורווח נוסף ולא זניח יכול לצאת מהביקורת: לקוראים, אשר כמוני חשים מבוכה לנוכח הסיפורת הזו, סיפורת שקמו לה תומכים רבים בעלי סמכותיות מוצדקת, כבשביס זינגר ודויד גרוסמן, אולי ירווח מעט לגלות שהם אינם לבדם.

בתרגום החדש שלפנינו תורגמו שתי היצירות שפרסם שולץ בחייו: "חנויות קינמון" (1934) ו"בית-המרפא בסימן שעון-החול" (1937). בעולם שבורא שולץ יש דמויות ונושאים חוזרים. יש מְספר, שחי בעיר מעט פרובינציאלית, ויש לו אב אהוב, שהתערער כנראה והולך ושוקע או כבר מת, ויש לו אם, שיחסו אליה חשדני, ומשרתת מושכת יש בביתו, אישה בשם אדלה. שולץ, כמו שאומרים, "בורא עולם משל עצמו". העולם הזה סוריאליסטי ופנטסטי. היופי שיש שמוצאים בפרוזה הזו נובע, ראשית, מצבעוניות ומקוריות העולם הזה. אך לא פחות חשוב: היופי שמוצאים אוהדיו של שולץ בפרוזה הזו נובע מן השפה העשירה והמפותלת שלו. זו פרוזה דחוסה מאד, גדושה במטפורות, פרוזה שהדרמה העיקרית שלה היא הדרמה של המשפט הבודד, שיש לקוראו לעתים כמה פעמים על מנת להבינו לאשורו (במובן הזה – אך לא במובנים אחרים – דומה שולץ לאיסאק באבל, שאיני חסיד גם של הפרוזה שלו, אם להגדיש את הסאה). ועדיין, גם אחרי קריאה חוזרת, ישנם בה משפטים לא ברורים עד תום.

הבעיה שלי היא עם הפרוזה הזו הינה שהיא לא מקיימת שום יחסים ברורים עם מציאות חוץ טקסטואלית כלשהי. לשולץ יש אכן כוח דמיון נדיר; אך דמיון אינו החלק החשוב בעיני בסיפורת ולבטח שאי אפשר להשתית בעיקר עליו את הצלחתה. סיפורת, בעיניי, נשענת על הדיאלקטיקה, על המתח, שבין העולם, העולם "האמיתי", לבין הייצוג שלו ואמצעי הייצוג שלו. המתח הזה הוא שמאפשר לשפה "ללכוד" את העולם החיצוני; או להנהיר אותו; או לחשוף בו רגעי התגלות אפיפניים; או להסיר ממנו מסווה שקרי; או לחלוש עליו; ולעתים כך אף לאלחש אותו. אך ברגע שהשפה ניתקת מהעולם החיצוני, ברגע שהיא "משתחררת" – היא הופכת לשרירותית, חסרת כיוון תועה, וגם לאנמית וחסרת חיים, לססגונית באופן ריק. זאת ועוד: ברגע שהייצוג, כלומר השפה, ניתק מרפרנס ברור בעולם החיצוני, הרי ששום דבר לא כובל עוד את השפה, והיא יכולה ללהג את עצמה לדעת עד אינסוף. הסופר הופך למכונה לייצור מילים וצירופי-מילים יפים, ושום דבר עקרוני לא מונע ממנו להמשיך ולפלוט אותם עד אין סוף. שולץ משתמש בגרסה למיתוס היהודי לפיו העולם נברא מאותיות התורה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא" = אלוהים הסתכל בתורה וברא את העולם). גם אצל שולץ קיים מיתוס על אודות "הספר" המקורי, זה שקדם לכל. אבל ההשקפה הזו – שנותנת לייצוג עליונות על העולם המיוצג – הפטישיזם הזה של השפה, הינה השקפה מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית כאחת שאיני מקבל. ללא הדיאלקטיקה שבין המציאות לייצוגה תקפא השפה מהיעדר חום; לשון ללא עולם זו פלנטה ללא שמש. העולם של שולץ אכן "פנטסטי", "מקורי", "שלו בלבד", אך בכל זה אני שומע: "שרירותי", "אידיוסינקרטי", "לא רלוונטי".

עוד לפני שהוא מדבר בפסקה המפורסמת על הקתרזיס, אריסטו ב"פואטיקה" מציין שהספרות נולדה מהיצר המימטי שקיים אצל בני האדם ("שני גורמים טבעיים הביאו להולדת אומנות השירה. הראשון הוא נטיית בני האדם משחר ילדותם לפעילות חיקוי […] הגורם השני הוא ההנאה שהכול נהנים ממעשה החיקוי"). בוודאי שהמימזיס – לא רק זה הישיר; גם קפקא, במובן מסוים, הינו סופר מימטי, ש"לכד" בסיפורת שלו פן מבהיל של הקיום – הוא נשמת אפה של הסיפורת.

שולץ בונה ארמונות של מילים, אך לדידי אלה מגדלים פורחים באוויר.