מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בסיפור בשם "גברת קרוס וגברת קיד" מהקובץ הזה, שראה אור במקור ב-1982, מסופר על שתי שוכנות בית אבות בנות יותר משמונים, המתיידדות ביניהן בבית האבות. השתיים "מכירות זו את זו כבר שמונים שנה", כותבת מונרו, ואף על פי כן רב היה המפריד על המשותף ביניהן בימים שקדמו לשהותן בבית האבות. "צעירים שמגלים ששתי הנשים האלה מכירות זו את זו יותר משלושת-רבעי מאה חושבים לעצמם שיש להן הכל במשותף. הן עצמן היחידות שזוכרות מה הבדיל ביניהן". בשביל הצעירים, הזקנים הם כמו הסינים לאנשי המערב, כולם דומים. אבל הזִקנה גם היא חיים אנושיים, כלומר גם בה יש אינדיבידואליות. ואת זה נוטל על עצמו להמחיש הסיפור המבריק אמנותית ומבהיק הומניסטית – זהו התלכיד המונרוא-י – הזה. כי בבית האבות מפציע ג'ק, רומיאו על כסא גלגלים, רומיאו שאינו רק פיסח כי אם גם אילם, לאחר שבץ. וג'ק מפריד לפתע בין החברות החדשות, לאחר שגברת קרוס מגלה בו עניין. "מפריד" היא בעצם מילה בוטה מדי לסיפור המעודן שמספרת מונרו. אך חל ריחוק מסוים בין השתיים. חיים אינטנסיביים ועשירים מצויים בכל מקום שיש בו חיים: בבית אבות כמו בשיא הבינוניות של המעמד הבינוני. זה המסר ההומניסטי האדיר של הסופרת הייחודית הזו.

הסיפורים הקצרים של מונרו הם, פעמים רבות, בעלי נפח של רומנים. זאת משום שמונרו מתמקדת בצמתי חיים שבהם נחרץ מסלול קיומם של הגיבורים ואז היא מדלגת, לעתים עשרות רבות של שנים קדימה, על מנת לבחון את תוצאות הבחירה הגורלית ההיא (ולפעמים ההיפך, הסיפור חוזר עשרות רבות של שנים אחורה). בצמתים האלה מכריע לעתים אופיים של הגיבורים, לעתים הכריעו הנסיבות ולעתים הכריעה המקריות גרידא. כך בסיפור "תאונה", שהאירוע שאליו מכוון שמו גרם לכך שנחשף הרומן שניהלה הגיבורה עם גבר נשוי, רומן שגילויו הוביל את הגבר לעזיבת הבית ולנישואיו עם הגיבורה. והגילוי נגרם בדרך המקרית ביותר שניתן לתאר: תאונה איומה אירעה, ואז באה אחותה של האישה הנבגדת, שבעקבות התאונה שכלה את בנה, לסעוד אותה. ואותה אחות, שהיא ההיפך הגמור מאחותה שאינה מתקשרת עם הסביבה, קלטה חיש קל את הרכילות בעיירה על הרומן שמנהל הבעל. "איפה היינו כולנו היום?", לולי המקריות הזו, תוהה הגיבורה לאחר עשרות שנים. כמו שאביה הנוטה למות של הסופרת המספרת בסיפור אחר, זה הנושא את שם הקובץ (הסופרת שמה אינו אליס, אבל ניכר אופיו האוטוביוגרפי) מהרהר לאחור בחייו, שבמקרה הזה לא השכילו לפנות את הפנייה הנכונה. "חיים מבוזבזים, מה?". האב המתואר באהדה והסופרת מונרו הנרתעת אינסטינקטיבית מפאתוס ומזיוף מוסיפים מיד: "אבל הוא צחק על עצמו באמירה הזאת, כי היא היתה דרמטית כל כך". באמצעות הצמתים האלה יוצרת מונרו את הדרמה והטרגדיה של החיים הרגילים. אלה סיפורים על רגעים חורצי גורלות, רגעים לא של חיים ומוות דווקא אלא של חיים וחיים, כלומר שקובעים חיים כאלה או אחרים.

חלק מהסיפורים כאן עוסקים בשלב הנורא של תומם המוחלט והסופי והחתום בהחלט של הנעורים. העשור הנורא של בין ארבעים וחמישים. כשגיבורותיה של מונרו חשות כיצד מצטמק מרחב התימרון שלהן. מונרו היא סופרת גדולה, בין היתר, מכיוון שהיא עוסקת רבות ב – "The problem of Sex", בניסוח הקולע של קןטזי בפתיחת "חרפה" (שעוסק מצדו בשלב המוזכר בצדו הגברי), בגלל שהיא תופסת כמו קוטזי את הסקס כ"בעיה" (בגלל הכמיהה, בגלל ההיעדר, בגלל התלות, בגלל התחרות, בגלל שהוויתור מכל וכל גורר אבדן חיוניות). כך, למשל, בסיפור הנהדר "דוּלסֶה", על אישה בשם לִידְיה שיוצאת לטייל בגפה אחר פרידה כואבת: "היא הבחינה במשהו לגבי עצמה, בטיול הזה אל הפרובינציות הימיות. שאנשים כבר לא מעוניינים כל כך להכיר אותה. לא שהיא הייתה מוקד עניין סוער קודם, אבל היה שם משהו שאפשר להיאחז בו. היא הייתה בת ארבעים וחמש, וגרושה תשע שנים. שני ילדיה פצחו בחיים משלהם, אף שעדיין היו נסיגות ובלבולים. היא לא שמנה ולא רזתה, הופעתה לא הידרדרה במידה מדאיגה כלשהי, אך אף על פי כן היא חדלה להיות אישה מסוג אחד והפכה להיות אישה מסוג אחר". הסיפור נחתם במתיקות מפתיעה ומנחמת, בתשומת לב גברית עדינה שמפשירה בלידיה דבר מה.

לא כל הסיפורים מרשימים במידה שווה. אבל מונרו היא אחת הסופרות הרציניות החשובות בדורנו וקוראי העברית צריכים להתברך בתנועה לקראת השלמת תרגומה השלם ללשוננו. אורטל אריכה היא המתווכת שנטלה על עצמה בשנים האחרונות את המשימה החשובה כל כך הזו. ומשום חשיבותו של פרויקט התיווך – ומבלי לשכוח את אסירות התודה שאני חבים למתרגמת – אני רוצה להעיר על כמה רגעים של תהייה באשר לבחירות התרגום. ביניהם: האם לא היה ראוי לתרגם לעברית גם את שמות כוכבי הלכת (עמ' 269)? האם נכון היה לתרגם "הסגנון שלו עילאי למדי" ולא "מתנשא למדי" (עמ' 225)? מה הכוונה במשפט "שום רגעים מובהקים של סמכות" (עמ' 166), שהנו מעט סתום, והאם סתימותו מצויה גם במקור? וכנ"ל במשפט "אולי הן כולן נשמרות לעצמן" (עמ' 147)?