מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעולם האנגלוסקסי רווח השימוש בשם התואר "רצינית" (serious) לתיאור ספרות טובה. אני חושב שזה שם תואר שימושי. ספרות "רצינית", לפרשנותי, היא יצירה שמונעת מחזון, מדחף, של הסופר לומר דבר מה. הסופר "הרציני" רואה, מאתר, חש דבר מה שברצונו להביע אותו. ה"רצינות" פירושה שיותר משהסופר מעוניין בתשומת לבנו אליו, הסופר, או מעוניין בריקון תכולת ארנקנו, הרי שמטרתו היא למסור, כשליח, את מה שראה או חש. הוא לא מבקש "לרתק" אותנו אל ספרו, אלא משתמש בספרו כאמצעי להעברת הבשורה של חזונו.

ההקדמה הזו נועדה להסביר מדוע "יומנה של משרתת", רומן שנחשב קלאסי מ-1900, הנו רומן מעולה אבל אינו יצירת מופת. זאת משום שאוקטב מירבו, הסופר, כולל בו קטעים סנסציוניים שנועדו "לרתק" אותנו ליצירה, ואף מצליחים בכך, אך בכך נפגמת "רצינותה".

ראשית, ואולי העיקר, לשבחים. כפי שמלמד שמו, הרומן הזה כתוב בגוף ראשון ובמתכונת של יומן של משרתת צרפתייה. שמה הוא סלסטין וסלסטין זו היא צעירה ויפה. לאחר מות אביה בצעירותה, אמה ואחותה ירדו לזנות ועל מנת לחמוק מגורל דומה החלה סלסטין לעבוד כמשרתת בבתי בורגנים עשירים, בפריז ומחוצה לה. היא לא התמידה בדרך כלל במקומות העבודה שלה, עובדה שמאפשרת לנו להתוודע לגלריה שלמה של מעסיקיה, טיפוסים אחד אחד. סלסטין היא מספרת רהוטה ושנונה (היא אוהבת לקרוא ובכך מוסברת שליטתה בשפה), הטיפוסים שהיא פוגשת ססגוניים ביותר (למעסיק אחד יש פטיש למגפיה, לבן חולה שחפת של מעסיקה אחרת היא מעניקה מחסדיה על מנת להקל את סבלו, חיי הנישואים המרים ומלאי האהבה-שנאה של זוג מעסיקים אחר מתוארים בכוח רב, אדון אחר אוכל בעקבות הצעתה את חמוס המחמד שלו וכדומה), ומירבו מכלכל בתבונה את התקדמות העלילה המחולקת בין מה שניתן לכנות עלילת "החזית", קורות סלסטין בבית מעסיקיה האחרונים וסיפור התאהבותה במשרת המסתורי וכנראה האלים, ז'וזף, לבין עלילת "הרקע", המורכבת מזיכרונות העבר של סלסטין הכוללים את גלריית הטיפוסים המוזכרת לעיל. אישיותה החיונית, הקורנת, הנבונה והמודעת לחולשותיה הלא מעטות ("כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמיימי נהדר, ובעל כורחי, בניגוד לרצוני ולשכל הישר, אני מרגישה שבמעמקי ישותי גואה ניחוח של הערצה כלפי אותו עשיר, שבדרך כלל הוא מטומטם ולפעמים אפילו רשע…זה ממש טיפשי, לא?" (עמ' 37), של סלסטין עולה מתוך הטקסט. אם כי, לעתים רחוקות מאד, בעיקר ברגעים מפולפלים מבחינה מינית, נפלט כמדומה קולו הגברי העבה של מירבו העומד מאחוריה, כמו בהרף עין מרושל במופע דראג.

אבל מירבו התכוון גם ליצור ספר ביקורתי. ואכן רצונו זה עולה למדי בידו. המשרת, כותב מירבו, לחוץ בין הפרולטריון, שממנו בא, לבין הבורגנות, שעושרה מונח לפני אפו אך הוא אינו יכול לשבוע ממנו. "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם…חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה" (עמ' 256). המחאה החברתית של מירבו עזה ואפקטיבית (ורלוונטית גם לימינו), כשהוא מתאר את ההתעמרויות, ההשפלות, העבודה המפרכת, שנידונים לה המשרתים, שכוח המיקוח שלהם מול המעסיקים קטן בגלל עוניים. קטע ארוך וחזק כאן הוא תיאור סוכנות להשמה מקצועית שבה מתעמרים בהמוני המשרתים המבקשים להם משרה. מחאה חברתית פחות מעניינת הכלולה בספר היא זו שמצביעה על הריקבון של העשירים. "אלה שאינם רואים אלא את ההופעה החיצונית, שהמראות החיצוניים מפעימים אותם, הם אינם מעלים על דעתם שהאנשים היפים, ש'החברה הגבוהה' מזוהמת ורקובה; אפשר להגיד, בלי להוציא את דיבתה רעה, שאין היא חיה אלא למען בידור נמוך ורפש" (עמ' 112-113). יש להניח שהמוטיב הזה היה אהוד במיוחד על טולסטוי (ששבח למירבו מפיו מעטר את הכריכה), טולסטוי שהיה מצוי אז בשיא תהליך "החזרה בתשובה" שלו והתיעוב כלפי הציביליזציה האירופאית העשירה והרקובה שנלווה לו. אבל לבן ימינו האמירה שהעשירים רקובים אינה מסר מפתיע. ובכלל, השתרשה בתרבות שלנו המחשבה שהאמירה "כולם רקובים" היא עדות לעומק, אך מלבד שזו קלישאה היא גם אמירה לא נכונה שמוציאה את דיבת בני האדם רעה.

באחרית הדבר הקצרה לספר המהנה והמרשים הזה מצוין שקשה למצוא מקבילה למירבו בין בני תקופתו כגון אנטול פרנס, אלפונס דודה או מרסל פרוסט. אני מצאתי דמיון מעניין בין מירבו לבן הדור שבא אחריו, לואי-פרדינן סלין ב"מסע אל קצה הלילה" (1932) שלו. אצל שניהם יש תיעוב כלפי החברה המעמדית והעשירים, אך גם ביקורת ולעתים בוז ביחס לעניים. שניהם לא בוחלים בתיאורים מיניים. גם הדיבוריות המסוימת של סלסטין (שימושה בביטויי דיבור כגון "אח!" או "נו") מזכירה מעט את המספר של סלין. אבל "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר "רציני". כך כתב עליו ג'ורג' אורוול (מתוך: "מתחת לאף שלך"): "'מסע אל קצה הלילה' הוא ספר-עם-מטרה, ומטרתו היא למחות נגד הזוועה וחוסר הפשר של החיים המודרניים – למעשה, בעצם, של החיים. זוהי זעקה של שאט נפש בלתי נסבל, קול מתוך הביבים". גם למירבו, כאמור, יש מטרה חברתית, אבל בצדה נוכחת גם המטרה לשעשע אותנו בסיפורים מפולפלים וזו פוגעת ברצינותו.